היה בעירו [מקום מושבו של רבי יהודה החסיד] עשיר אחד והיה מגלח זקנו במספריים, והיה החכם הנזכר מוחה, ולא השגיח על דבריו.

אמר העשיר: "אסטניס אני ואיני יכול לסבול הזקן."

ואמר לו החכם רבי יהודה החסיד: "ידוע תדע, כי מרה תהיה באחריתך, כי אחרי מותך יבואו השדים הדומים לפרות ויהיו דורסים על פאת זקנך, אשר זה עונש המשחיתים פאת זקנם, צלם ישראל קדושים."

וכשנפטר אותו העשיר, היו יושבים אצלו כל גדולי עירו. והחכם הזה היה שמה וכתב שם אחד וזרק אותו אל העשיר המת. ותכף קם המת על רגליו. וכל היושבים שם ברחו מפניו ורעדה אחזתם שם, חיל כיולדה. ויחל אותו המת למרוט ראשו ולתלוש בשערותיו.

אמר לו החכם רבי יהודה: "מה לך?"

אמר לו: "אוי לי על שברי! ואבוי כי לא שמעתי בקול מורי החכם החסיד, למלמדי לא הטיתי אזני ולא שמעתיך!"

אמר לו החכם: "הגידה נא לי, מה נעשה לנשמתך?"

אמר לו המת: "כשיצאה נשמתי, בא שד אחד דומה לפרה גדולה ודרסה ורמסה באפה על פאת הזקן, והביאה כלי אחד מלא זפת וגפרית ומלח וקיבלה את נשמתי והניחה לתוכו, ולא היתה יכולה לצאת משם. ובא מלאך אחד מבית-דין של מעלה ונטל מאותו השד הכלי, באשר הוא שם ונשמתי בתוכו, והעלו אותי לבית-דין הגדול של יוצר-בראשית. ואז יצאה בת-קול מפי בית-דין ואמרה לי: 'קרית ושנית?' והשבתי: 'קריתי ושניתי'. מיד ציוו להביא חומש אמר, לי: 'קרא בו'. מיד כשפתחתי הספר מצאתי כתוב: 'לא תשחית את פאת זקנך' [ויקרא יט, כז], ולא ידעתי מה להשיב. מיד שמעתי קול אחד, שהיה מכריז: 'תנו נשמתו של זה במדרגה התחתונה שבאבדון תחתית'. ובעוד שהיו נושאים נשמתי להביאה במדרגה התחתונה, יצאה בת קול ואמרה: 'המתינו לזה, שיהודה בני צריך לו לבקש מאתו, מה נעשה בו מיום צאת נפשו מגופו'. ולכן הרפו לי עתה ולא תורד נפשי שאולה, עד ימלא את חפצו."

(ד, כג-כד). מעשיות פליאות, 10; מעשים טובים (בגדד), סי' טז, 21-20. מעשה-בוך (גסטר), סי' 170. ב"י ו, 118-117, 311. (סי' 243).