רבי יהודה החסיד היה יותר מבן שמונה עשרה שנים ולא ידע שום דבר, ואפילו להתפלל שחרית וערבית. והיה עם-הארץ גמור והיה רובה קשת.

פעם אחת הגיד אביו רבנו שמואל ההלכה לתלמידיו, ויהודה זרק בחצים והיה רץ תוך המדרש של אביו. וכעסו התלמידים מאד ואמרו לרבנו שמואל: "אתה ואביך ואבות אביך כולם הייתם גדולים, ואתה תגדל בנך לחיות פרא אדם ואומנותו לסטים?"

השיב להם: "הדין עמכם."

לאחר שיצאו התלמידים, קרא רבי שמואל לבנו ואמר לו: "יהודה בני, אם תרצה ללמוד, אנסה אותך אם תצליח אם לאו, כדי שלא תהא אומנותן לסטים, וזה בָּשתי ובָשתך."

השיב לו: "כן."

והעלו אל בית מדרשו של אביו והושיבו אצלו, ורבי אברהם אחיו של יהודה ישב גם הוא אצלו. והזכיר רבנו שמואל שם אחד ונתמלא בית המדרש כולו אורה. ורבנו אברהם נתן עיניו למטה בקרקע, ויהודה לא קם ולא זע. וכשראהו רבנו שמואל, שישב בנו יהודה ולא נזדעזע כלל, הזכיר עוד שם אחר, ולא היה כוח לרבנו אברהם לראות אותה אורח, ועטה עצמו במלבוש אביו. ויהודה נתן עיניו בקרקע.

אז אמר אביו: "השעה מוצלחת לאחיך יהודה. ודע שאתה תהיה ראש ישיבה כל ימיך, אבל אחיך יהודה יהיה יודע מה למעלה ומה למטה ואין נעלם ממנו ויהיה בעל שם ומעשים."

ורבנו שמואל הגיד לתלמידיו ההלכה, ויהודה התחיל להקשות לאביו, והקשה יותר מכל תלמידיו. ויתמהו התלמידים מאד ואמרו זה לזה: "לא למד זה ולא שימש לא במקרא ולא במשנה, ומקשה יותר מכולנו!" ומאד היה זה פלא בעיניהם.

ולאחר שהגיד ההלכה, קודם שיצא הוא והתלמידים, אמר רבנו שמואל ליהודה: "בני, הבא לי קשתך וחציך!"

והביא לו, ושבר קשתו וחציו לעיני התלמידים ואמר לו: "לא תהיה עוד אומנותך לסטים, כי מכאן ולהבא תהיה התורה אומנותך."

ומאותו יורם והלאה לא נראתה עוד קשת בידו. ולמד ושימש לאביו, עד שנעשה אדם גדול בתורה ובמעשים טובים.

(ד, כב-כג). שנתוני בריל (גרמנית), ט, 33-32. מעשה-בוך (גסטר), סי' 166. ש"א, 193. ב"י ו, 115-114, 311-310. (=סי' 242).