הרב רבי יהודה החסיד היה דרכו לישב בכל מעלי שבתא מעוטף בטלית על פניו, וכל מי שבא והרכין ראשו תחת ידיו, היה מברך אותו.

פעם אחת בא אורח אחד רוכב על סוס לעירו של החסיד ובא לאכסניה לשבות שם. ובעל האכסניה היה מתפלל תמיד [בבית מדרשו] של הרב והלך עם אורחו להתפלל שם [הדבר היה בערב שבת]. אחר התפילה ראה האורח, שכל מי שמרכין את ראשו תחת ידי הרב, הוא מברך אותו. בא גם הוא הרכין את ראשו, כי יברך אותו. והגביה הרב את טליתו מעל פניו ואמר לו: "אני אברך אותך ביום ראשון לשבוע ברצות יי."

[וישבות האורח שם]. אולם במוצאי-שבת אנוס היה האורח לנסוע למחוז חפצו. ולא רצה להמתין עד יום ראשון וחבש את סוסו ונסע לדרכו. והיה תועה בדרך עד חצי הלילה ולא היה יודע, לאן הוא נוסע. ולפתע ראה מרחוק בית אחד בשדה, שהיה זורח מהנרות שהיו דולקים בו, והתחיל ליסע למראה האור. [ויגיע אל הבית.] ובבואו ירד מעל סוסו וקשר אותו לאילן אחד ונכנס להבית פנימה. וראה שם אנשים מלובשים בגדי נכרים צועדים בבית הנה והנה. ונפל עליו פחדם ועמד בפחי נפש. והנה ניגש אליו איש אחד מהם ובידו סכין והתחיל להשחיז אותו [על אבן] ויאמר אליו: "אני אשחט אותך."

[ויחרד יילפת] והתחיל לבכות. בתוך כך בא זקן אחד ואמר להם לאנשים: "בלי משפט אל תעשו כלום! [אל תחרצו מוות] קחו מאזניים ונשקול את מעשיו."

והובאו מאזניים והתחיל לשקול את עבירות הבא על הכף האחת והזכויות שלו על הכף השנית והכריעו העבירות את הזכויות, ופתאום בא איש אחד והשליך מעיל חורף על הכף של זכויות ויכריעו הזכויות.

פתח הזקן ואמר: "פטור אתה."

ונשאר הרוכב לפתע בשדה, ואין בית ואין נרות ואין אנשים, סר כל המראה. ונפל עליו פחד גדול, אשר סימר שערות בשרו. בתוך כך הציץ, והנה האיש שהשליך המעיל של חורף על כף המאזניים עומד לפניו. וישאל אותו: "מי אתה? והיכן אני עתה? הגד נא לעבדך."

השיב לו האיש ואמר: "נפטר אנוכי זה כמה שנים מהעולם הזה. וזכור נא שנסעת פעם בחורף אחד בשדה, ואני הלכתי ברגלי – הקור היה גדול – וקראת לי לעלות לעגלתך וכיסית אותי בשמיכת החורף ונתת אותה לי. וירגז עליך מנהל הסוסים בעבור מתנתך אלי. ועתה הקיצו אותי מקברי למהר להביא את המעיל ולהניחו על המאזניים. בידי מחבלים היית. שבח לבורא עולם שניצלת מהם."

ביום הראשון שב האורח לעירו של רבי יהודה החסיד וסיפר לו מה שנעשה עמו. והשיב לו שראה בערב-שבת מה שייעשה עמו, ובעבור זה לא רצה לברכו כדי שלא יצא במוצאי שבת.

(ד, כד-כה). שיחות צדיקים, 22-21. ב"י ו, 120-118, 311. (סי' 244).