אשא דעי לחוות פליאות / שעל ידי רבי חננאל [ר' חננאל בן אמתי, אחי הפייטן שפטיה בן אמתי איש אוריה] היו עשויות. / אח קטן היה לו / ופפוֹליאון שמו / ובקוצר ימים נפרד מעמו / ונגע יומו / ונאסף ונסתם / אֶחָיו היו בביניבינטוֹ לעשות מלאכתם. / ורבי חננאל איחרו / להוליכו בקבורת אבותיו לקברו / ויוחל לאחיו עד בואם להיעגן ולהיאָנן / על אחיהם שמת לבכות ולספוד ולקונן. / ובעבור לא יסריח ויבאש / ובשר גופו לא ייבּאש / כתב בקלף שם אלוה וקונו / ושם הקלף תחת לשונו / והשם החיה אותו / והעמידו וישב על מיטתו / וספר שם לפניו / והיה צופה בו ומביט בעיניו.

ואותו הלילה שאחיו למחר באו / תימה גדול בחלום ראו / והנה מלאך יי במראה / אליהם בחזון נראה / והשמיעם דברים תמהים: / "למה תטריחו את יי האלהים / ותעשו דברים שאינם ראויים? / האל ממית ואתם מחיים / ואתם לא כן תעשו / את יי אלהיכם לא תנסו." / והם לא ידעו את אשר נעשה / מן המעשה שרבי חננאל עשה.

ובהגיעם לביתם / יצא לקראתם / והלכו אל אחיהם לראותו / ומצאו אותו / יושב על מיטתו. / ומן המעשה לא היו יודעים / ומהשם שתחת לשונו אינם נודעים. / ושמעו כל המעשה בברר / ובכו בקול יללה ומרר / ועל אחיהם זעקו לעומתו: / "הנה גברת להחיותו / ואתה תוכל להמיתו!" / ואז הלך רבי חננאל בבכיה ובמרירות ובזעקה / ונאנק ואמר אל אחיו: "תן לי פיך ואנשקה." / והמת פתח פיו ונשקהו בנשיקה. / והוא ידו תחת לשונו שׂם / והשם הכתוב בקלף הוציא משם. / מיד שהשם נלקח מעמו / אל המיטה נפל גלמו. / והגולם שב לעפרה ולרקבונה / והנפש הלכה אל האלהים אשר נתנה.

(ד, ח-ט). מגילת אחימעץ, טו-יז; סדר חכמים וקורות הימים, ב, 114-113. ב"י ו, 101-98, 309 (=סי' 221).