פעם אחת היה עובר רבי שפטיה [הפייטן שפטיה בן אמתי איש אוריה. ראה סיפור קעז] / ברחוב הקריה / ואותה שעה לילה היה / ושמע קול יללה / בבית אחר עמיתו / שהיה בעל בריתו / ושמע אשה מדברת / לחברתה מספרת. / האחת שלמעלה אומרת / לרעותה שלמטה האחרת: / "אחותי, קחי הילד וקבליהו / ואני ואת ביחד נאכלהו." / והוא האזין לדבריה / והקשיב מילוליה. / ופתאום הלך אליה / ולקח הילד מידיה. / ואותן הנשים / לא היו בנות אנשים / כי אם היו שעירים / אשר בלילה עובדים.

והילד הוליך לביתו / והראהו לאשתו / והכירו אותו / וגנזו בחדר מיטתו. / ואביו ואמו כל הלילה צרחו / בבכיה ויללה אנחו / ובזעקה מרה צוחו / ובבוקר הוליכוהו / בבית הקברות וקברוהו. / והיה בשובם מהקברות ועלו לביתם, / ורבי שפטיה הלך אליהם לראותם / כמנהג המנחמים / אשר אבלים נוחמים. / ומתוך דבריהם / שאלם מניניהם: / "מה חולי היה לו? / ואיזה פגע ביהלו?" / וענו לו: "אדוננו / עד הערב ישב בינינו / ואל השולחן אכל עמנו / והלכנו ושכבנו על מיטתנו / ובהקיצנו משנתנו / מצאנוהו מת בתוכנו. / וכל הלילה צעקנו / ובהי ונהי יללנו / ובספד קינה קונַנו / ובבוקר הלכנו וקברנו / אותו בקברותיו / אצל אבותיו.

אז ענה [שפטיה] אליהם / לשמח נפשותיהם: / "כן אני אומר לכם / איני שומע לדבריכם / הוליכוני אתם / בקברו אשר אותו קברתם / כי בנכם בקבר איננו / ובחיים הוא עודנו / ואל ביתכם אביאנו / וחי ושלם בעזרת אלי לכם אתננו!" / והלכו אל הקבר וחיפשו שמה / ולא מצאו כי אם מטאטא המה. / ורבי שפטיה אל ביתו שב עמהם / וכל המעשה אשר אירע סיפר להם/ והילד להם השיב. / ונתנו שבח לתפילות מקשיב / והרוח משיב.

(ד, י-יא). מגילת אחימעץ, לא-לב; סדר חכמים וקורות הימים, ב, 122. ב"י ו, 98-97, 309.