אחד מן הידידים / איש חמודים / ושמו אהרן [אהרן בן שמואל הנשיא איש בגדד] / סבר בסברון, / בא עד יפו / מצא מפה ומפה / נכנס ביניהם [בין המלחים] / וישב עמהם. / ובשעת הלינה / והם בגאיטה המדינה / מצא שם ביחידי / איש אחד יהודי / והוא היה ספרדי. / הוליכו עמו / וכיבדו כעצמו. / בא עת האוכל / והספרדי לא היה אוכל. / ואותו היום היה / שבת הקודש ליה. / הרב שאלו / להבין מילולו: / "שבת היום / לנורא ואיום / ולמה לא תתענג / בקוראי עונג?" / ענה העני / ואמר: "אי, אדוני / אל תענישני / כי מר נפש אני / ומתאבל על בני / שנכסה ממני / מרוב עווני / ואיני יודע באמת / אם חי הוא, אם מת." / השיב לו בחיבת: / "תן כבוד לשבת / והראֵני ארחות ומעגלות / שהיה רגיל לירד ולעלות. / אם בחיים עודהו / אצלך אביאהו, / ואם גזור הוא מארץ / אגיד לך בחרץ / ליום מחר / לא אֵחַר."

והלכו ביחד / בדרך אחד / אל בית רעיהם / שבנו נהוג ללכת אליהם. / ושם אשה דרה / כשפנית היתה הארורה / ובכשפיה כישפה / והנער לחמור חילפה / ובריחיים תעמידו / לטחון כל ימי עודו. / החכם כראהוּ / אז והכיר מראהו / ולאביו הקשב: / "הנה בנך מושב / אשר כמת נחשב." / "אי לך," קרא לאשת / ואמר לה בארשת: / "למה לא תיכלמי בבושת / מאשר לכדת ברשת / והשיבי להורו / בנו ובשרו." /

והזונה נשכחה / לדברים לא השגיחה / ודבר לא השיבה / לא באהבה ולא באיבה. / הצדיק מה עשה? / החמור תפש בתפישה / וחוצה הוציא אותו / וחילף דמותו ומראיתו / והשיבו לצורתו / כשהיה בקדמתו / ולאביו החזירו. / ונתן שבח לצורו / ושיבחו ליוצרם / אשר בראם.

(ד, ה-ו). ס' חסידים, הו"ל ויסטינצקי, סי' תרל, 169.