ומשה ואהרן באו מצרימה אל עדת בני ישראל וידברו אליהם את כל דברי יי. וישמח העם שמחה גדולה מאד. וישכימו משה ואהרן ממחרת וילכו עד בית פרעה, ומטה האלהים לקחו בידם.

ויהי בבואם אל שער המלך, ושני כפירי אריות כבולים שם בכבלי ברזל, ואין איש יוצא ובא מפניהם, לבד מאשר יצווה המלך לבוא, ויבואו אתו המלחשים ויסירו הכפירים בלחשיהם ויביאוהו למלך. וימהר משה וינף את המטה על הכפירים ויתירם, ויבואו משה ואהרן בית המלך, וגם הכפירים באו אתם בשמחה וירדפו אחריהם וישמחו, כאשר ישמח הכלב על אדוניו בבואו מן השדה.

‏ויהי כראות פרעה את הדבר הזה, ויתמה על ככה וייבהל מאד מפני משה ואהרן, כי היה תארם כתואר בני האלהים.

ויאמר פרעה אל משה ואל אהרן: "מה תחפצו?"

ויענוהו לאמור: "‏יי, אלהי העברים, שלחנו אליך לאמור: שלח את עמי ויעבדוני."

ויהי כשמוע פרעה את דבריהם, ויירא מאד מפניהם, ויאמר אליהם: "לכו היום ובאתם אלי למחר."

ויעשו כדבר המלך.

ויהי בלכתם, וישלח פרעה ויקרא אל בלעם הקוסם ואל ינס וימברס בניו ואל כל המכשפים והחרטומים והיועצים אשר למלך, ויבואו כולם וישבו לפני המלך. ויספר להם המלך את

כל הדברים אשר דיברו אליו משה ואהרן אחיו.

ויאמרו החרטומים אל המלך: "ואיך באו אליך האנשים מפני הכפירים האסורים בשער?"

ויאמר המלך: "כי הניפו מטותם על הכפירים ויתירום ויבואו אלי, וגם הכפירים שמחו לקראתם כשמוח הכלב לקראת אדוניו."

ויען בלעם בן בעור הקוסם את המלך לאמור: "אין אלה כי אם מכשפים כמונו. ועתה שלח נא בעדם ויבואו ונבחנה אותם."

ויעש המלך כן. ויהי בבוקר, וישלח פרעה אל משה ואל אהרן לבוא לפני המלך.

ויקחו את מטה האלהים ויבואו אל המלך וידברו לו לאמור: "כה אמר יי אלהי העברים: שלח את עמי ויעבדוני!"

ויאמר אליהם המלך: "ומי יאמין לכם, כי שלוחי אלהים אתם ועל פיו באתם אלי? עתה תנו לכם מופת ואות בדבר הזה, ואז ייאמנו דבריכם אשר תדברו!"

וימהר אהרן וישלך את המטה מידו לפני פרעה ולפני עבדיו, ויהי המטה לתנין. ויראו החרטומים את הדבר הזה ויעשו גם הם, החרטומים, כן, וישליכו איש מטהו ארצה ויהיו לתנינים. וישא תנין מטה אהרן את ראשו ויפתח את פיו, לבלוע את תניני מטות המכשפים.

ויען בלעם הקוסם ויאמר: "מימי קדם היה הדבר הזה, אשר יבלע תנין את רעהו ואשר יבלעו דגי הים איש את רעהו. ועתה השיבהו נא למטה כבראשונה ונשיבה גם אנחנו את מטותינו כבראשונה. והיה אם יבלע מטך את מטותינו, וידענו כי רוח אלהים בך, ואם אין – הנה חרש אתה כמונו!"

וימהר אהרן וישלח ידו ויחזק בזנב התנין ויהי למטה בכפו. ‏ויעשו גם הם, החרטומים, כן במטותם ויחזיקו איש בזנב תנינו ויהיו למטות כבראשונה. ויהי בשובם למטות, ויבלע מטה אהרן את מטותם.

(א, סא-סכ). ס' חישר, 142. – גינצברג ה, 425 (161-156). ש"א 81 (15). – א"י ד, 82-80.