משה רבנו היה מנהגו, להתבודד בשדות, למען קבלו את רוח יי. ויהי היום והנהו תחת עץ ובסביביו באר מים חיים. וירא והנה איש ניגש אל הבאר וישת וילך לו; ולא ידע כי כיסו, כיס של זהב, נפל מידו וישכחהו. בין כך בא איש שני אל הבאר וישת ממימיו ויט למנוחה, והנה כיס לפניו; ‏לקחו בשמחה והלך לו. ויבוא גם איש שלישי אל הבאר וישת גם הוא ממנו, ועודנו שם, והנה האיש הראשון בא בחפזון ובבהלה לבקש את ממונו ויטען ויאמר: "אתה מצאתו."

והוא בתום לבבו ענהו: "לא מצאתי מאומה ולא עשיתי, כי אם שתיתי מעט מים, אכלתי לחמי ונטיתי למנוחה, ועתה אני הולך לדרכי."

וירב אתו הראשון, ובחמתו קם עליו ויהרגהו.

ומשה בראותו את החמס הזה, צעק לבו אל יי: "אדוני, למה תראני אוון ועמל תביט?"

ענוהו מן השמים: "ידוע תדע, שבעל השכחה הלז צדיק הוא, אבל הוא בן רשע, ואביו גזל את הכיס מיד אביו של מוצאו. ובזה באה לו ירושתו בחזרה! ועל מעשה הנהרג אומר לך, שהוא הרג אחי הרוצח, ועתה נקמתי את דמו הנשפך לדעת ולהראות, שישרים דרכי יי, ואתה אין לך רשות להרהר אחר מידותי.

(א, ס-סא). הגורן, ח 17-16.; יהושע בן שועיב, דרשות על התורה, ריש דברים. השווה מ. גרינבאום. חרסטומטיה יהודית, 218-215. – ב"י ג, 25-23 (=סי' 3). צפונות, עח-עט.