לימים הלך משה להר חורב, והיה המטה בידו שלקחו מבית יתרו, ועד שהוא מהלך בדרך במדבר הגיע לפרשת דרכים, מצאו אדם אחד זקן. אמר לו: "שלום עליך, רבנו!"

אמר לו: "שלום עליך!"

אמר לו משה: "להיכן אתה הולך?"

אמר לו: "לשוט בארץ."

אמר לו: "יש לך פת לאכול במדבר, לפי שהוא לא מקום זרע ותאנה וגפן – שלא תהא עייף ויגע וצמא!"

אמר לו אותו האיש: "יש לי שתי גלוסקאות."

אמר לו משה: "ואני יש לי שלוש גלוסקאות."

אמר לו: "בוא ונערבם יחד, ותהיה לנו צידה לדרך."

אחר כך הוציא כל אחד שלו במניין ולקח אותן הזקן ועשאן יחד בתרמילו ונתנן על כתפו.

אמר לו משה: "תן דעתך על אלו!"

הלכו כמו ארבעה מילין או חמישה מילין, אמרו זה לזה: "נאכל מן הפת, כדי שנשיב את נפשנו מן הרעב."

הוציאו שתי גלוסקאות, לכל אחד כיכר, ואכלון. אחר כך הלכו, ויש להם השלוש האחרות הנשארות ביד הזקן, עד שרעבו רעבון גדול. אמר כל אחד לחברו: "נאכל, כדי שנחיה את נפשותינו."

הוציאו שתי גלוסקאות ואכלון, ונשתייר להם כיכר אחד.

עד שהלכו במדבר כמו חצי יום אמר משה לזקן: "תן-לי הכיכר שנשתייר לנו."

הכחיש אותו הזקן את הכיכר ונשבע שבועה חמורה, שלא היו להם אלא ארבעה כיכרות.

עד שהלכו מעט בדרך, זימן להם הקדוש-ברוך-הוא שני צבאים. אמר משה לאותו הזקן: "לך תן לנו אחד מן הצבאים."

אמר הזקן למשה רבנו: "וכי שוטה אני, שאלך אצל הצבאים, וכי יש קל מן הצבי?!"

אמר לו משה: "קח המטה בידך ועשה אותו כנגדם!"

לקח המטה בידו והראם, ולא יכלו לזוז ממקומם. מיד לקחם משה ושחטם ועשה מהם צלי. אמר משה לזקן: "היזהר, שלא תשבור מן העצמות!"

עד שאכלו ושבעו מבשרם של הצבאים, הביא משה עצם על עצם ולקח המטה והניחו עליהן ונתפלל תפילה שלמה לפני בוראו, והחיה הקדוש ברוך הוא את הצבאים ועמדו על רגליהם.

אמר משה לזקן: "משביעך אני במי שהחיה את הצבאים, ואין להם לא בשר ולא גידים – שלא עשית קנוניא על הכיכר!"

נשבע, שלא אכלו ולא שלח בו יד.

הלכו במדבר וצמאו למים. לקח משה המטה והוציא להם מים מצור החלמיש, עד ששתו ורוו, אמר משה לזקן: "משביעך אני במי שהוציא מים מצור החלמיש, שלא שלחת יד בכיכר!"

נשבע שבועה כבראשונה, שלא שלח יד בו ולא פה.

אמר משה: "נלך בדרך!"

הלכו ומצאו שם עיר אחת, והיו בני העיר בוכים, לפי שהיה להם זקן אחד והיה להם כאב.

אמר להם משה: "למה אתם בוכים כולכם?"

אמרו: הנה נפשותינו תחת נפשו!"

ריחם עליהם משה ונתפלל על אותו המת והניח המטה עליו, רעש המת וחיה.

אמר משה לזקן: "משביעך אני במי שהחיה המת – להיכן בא הכיכר?"

נשבע שבועה חמורה, שלא שלח בו יד ולא פה.

אמר משה: "בידוע, שזה מדור עשירי בודאי.

עד שהלכו במדבר, נפנה משה לעסקיו; אמר משה לזקן: "הנח זה המטה בידך, עד שאלך ואטהר את עצמי בזה הבאר."

עד שהלך משה מעמו, דיבר האיש בעצמו ואמר: זה המטה, שעשה בו משה כל הנסים האלו, אלך ואקח אותו ואחיה בו את המתים. לקח אותו והלך. עד שהוא בדרך ומצא שם כפר אחה ואנשי הכפר מה מעשיהם? היו יושבים והיה אצלם תינוק שיש עמו ‏ממון. בא אותו זקן והרג התינוק ולקח את ממונו. לקח המטה והניחו על התינוק והיה סבור, שיעשה כמשה. ולא לחינם אמרו: לא כל היצורים שווים! עד שבא משה ורדף אחריו, מצאו שהוא בצער, מבקשים להרגו, והתורה אמרה: 'נפש תחת נפש' [שמות כא, כ]. נתפלל משה והחיה את התינוק והציל את נפש הזקן מן המיתה, לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל ההולך ארבע אמות הוא וחברו, הקדוש ברוך הוא מעביר עליהם את הדין.

עד שהלכו, מצאו שם נחל, ועשה משה שלושה כריים מן העפר ונתפלל עליהם משה, ונעשו זהב. אמר משה לאותו הזקן: "ראה, מה עשה הקדוש ברוך הוא!"

אמר לו הזקן למשה רבנו: "‏למי זה?"

אמר לו: "מי שאכל את הכיכר, יקח שניים, ואחד למי שלא אכל."

אמר הזקן: "אני הוא שאכלתי את הכיכר!"

עד שהודה, אמר משה: "בבקשה ממך, קח הכל!"

והלך לו משה רבנו, ולא ידע היכן בא.

אחר כך נצטער אותו זקן על הזהב. עד שבאו בני אדם ויש עמהם גמלים, אמר להם הזקן: "בואו שאו את הזהב; שני שלישים לי ואחד לכם."

אמרו: "אנחנו רעבים, אלא לך קח מזאת העיר פת שנחיה את נפשותינו."

עד שהלך וחשב בלבו באותה העיר, שיעשה להם סם המוות בין הפת; והם חשבו, בשעה שיבוא אצלם, יתיזו את ראשו.

עד שבא התיזו את ראשו, והם אכלו מן הפת ומתו. ונשאר הממון מוצנע.

וכל זה, כדי שתדע, שדור עשירי כופרים, כמו שאמרנו, שהם שבענים, כחשנים, שקרנים, כפרנים והם רעים. הקדוש ברוך הוא יצילנו מהם למען שמו ולמען חסדיו.

(א, נח-ס). המשך הסיפור הקודם (הגורן ח, 23-21). – ב"י ג, 22-17 (=סי' 2). – צפונות, עח-עט.