מעשה במשה רבנו עליו השלום, שהיה רועה במדבר. נדמה לו מלאך אחד בדמות זאב לבן. עד שבא אצל משה רבנו אותו הזאב, אמר לו: "שלום עליך, אתה אדוני. איש האלהים."

מיד נתיירא משה ממנו.

ראהו הזאב, אמר לו: "בבקשה ממך, תן לי מן הצאן, שאני רעב, ואתפרנס ממנה ואמלא רעבון שלי."

אמר לו משה: "אין החיות מדברות!"

אמר הזאב למשה: "אתה, שעתידה תורה לינתן על ידך במדבר סיני, ותראה עדות ממעשה העגל, ותראה עדות ממעשה האתון – תאמר כך?! תן לי במהרה ואלן לי לדרכי ואעשה רצון יוצרי!"

אמר לו משה: "אלו הצאן אינם שלי, והצאן ליתרו חותני. והתורה אמרה: 'והייתם נקיים מיי ומישראל' [במדבר לב, כב], ואיני אלא שכיר; ויעקב אבינו, כשהיה רועה צאן לבן, אמר: 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה' [בראשית לא, מ]; וכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'בעלי אמנה – אין אדם יכול לעמוד במחיצתן' [תענית ח. א; חגיגה יד, א; ופירוש רש"י]."

אמר הזאב: "לא באתי לישב אצלך, אלא לך אצל יתרו ואמור לו!"

אמר משה: "אם כדבריך שאלך ואומר לו – מי ישב אצל הצאן לשמרן? והלא תבואנה חיות מדבר, כמה זאבים, כמה נמרים! הלא אתה אחד מהם, והרי קל וחומר מחיות משכלות!"

אמר הזאב: "אם תניחני לשמור אותן, לא אזיק אחת מהן; העבודה, שלא אוכל מהן כלום!"

הלך משה ודיבר ליתרו בכל המעשים, שאירעו לו.

אמר לו יתרו: "תן לו ממבחר הצאן וידך כידי."

הלך משה אצל הזאב, והוא שומר הצאן וראשו בין ברכיו.

אמר לו: "מה אמר לך חותנך?"

אמר לו: "שתקח לך ממבחר הצאן!"

נסתכל בו ולא ראהו...

(א, נז-נח). מעשה על הדור העשירי (הגדות קטועות, הגורן ח, 21). – ב"י ג, 17-16 (סי' 1). – צפונות, עז.