רבי אבא ישב על פתח השער של לוד. ראה בן אדם אחד שבא וישב על אצטבא של תל עפר והיה עייף מהדרך וישב ונרדם שם. בין כך ראה רבי אבא נחש אחד, שהיה הולך לשם. נבקעה חתיכת עץ משורש אילן והרגה לנחש. כאשר ניעור אותו אדם משנתו, ראה אותו נחש ממולו מת. כאשר קם אותו בן אדם, נפל התל תחתיו לעומק וניצול.

ניגש רבי אבא אליו ואמר לו: "אמור לי: מה הם מעשיך, שהרי הקדוש ברוך הוא עשה לך שני נסים אלו. אינם אלו חינם."

אמר לו אותו בן אדם: "כל ימי לא עשה לי אדם רע בעולם, ולא הנחתי להתפייס עמו ולמחול לו, וכן אעשה לכל אלה שמצערים אותי, ואיני שם לבי כל הימים להרעות שעושים לי; ולא די לי בזה, אלא מאותו יום והלאה אשתדל לעשות עמהם טובות."

בכה רבי אבא ואמר: "יתרים מעשיו של זה משל יוסף, שהרי יוסף אחיו היו שהרעו לו, והיה לו לרחם עליהם; אבל מה שעושה זה, יתר ממעשה יוסף. יאוּת הוא שהקדוש ברוך הוא ממציא לו נס על נס."

(ג, קנב). ס' הזוהר, מקץ, דף רא, ב.