עני אחד גר בשכנותו של רבי יסא ולא היה מי שהשגיח עליו, והוא היה מתבייש ולא התקיף בני אדם [לבקש מזון]. יום אחד חלש, נכנס אצלו רבי יסא, שמע קול שאמר: "גלגול, גלגול, הן נפשו של זה פורחת ממנו ולא הגיע זמנו עדיין; וַי לבני העיר, שלא נמצא בהם מי שנותן נפשו אליו."

קם רבי יסא וזרק לפיו גרגירים ושרשי עשבים. יצאה זיעתו על פניו ושבה רוחו אליו. אחר כך בא רבי יסא ושאל לו, לאותו עני [מה ראה?].

אמר העני: "חייך, רבי, נפשי יצאה ממני והגיעה לפני כסא המלך וחפצה להישאר שם; אלא חפץ היה הקדוש ברוך היא לזכותך והכריזו עליך: "מוכן הוא, רבי יסא, לעלות רוחו ולהתקשר בחדר אחד קדוש; והן התקינו שלושה כסאות שמוכנים לך ולחבריך."

מאותו יום היו בני העיר משגיחים עליו.

שוב מעשה בעני אחד, שעבר לפני רבי יצחק, והיה בידי רבי יצחק חצי מעה של כסף.

אמר לו לרבי יצחק: "השלם נפשנו, לי ולבני ולבנותי."

אמר לו רבי יצחק: "ואיך אשלים נפשכם, שהן לא נמצא אצלי חוץ ממחצית מעה."

אמר לו: "בזה תשלים, במחצית השנייה שישנה אצלי."

הוציאה ונתנה לו. הראו לו בחלום, שהיה עובר על שפת הים וחפצו להשליכו בתוכו; ראה לרבי שמעון שהושיט ידו נגדו, ובא אותו עני והוציאו ונתנו בידי רבי שמעון וניצל. כשניעור משנתו נפל בפיו הפסוק: 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי.' [תהלים מא, ב]

(ג, קנ). ס' הזוהר, בשלח, דף סא, א-ב.