כאשר בא רבי אבא היה מכריז: "מי החפץ בעושר ומי החפץ באריכות ימים בעולם, יבוא ויעסוק בתורה." היו מתאספים כל העולם אצלו.

בחור אחד היה בשכונתו. יום אחד בא אצלו, אמר לו: "רבי, חפץ אני להתעמל בתורה, כדי שיהיה לי עושר."

אמר לו: "כן, ודאי." ואמר לו: "מה שמך?"

אמר לו: "יוסי."

אמר רבי אבא לתלמידיו, שיקראו לו, להבחור, רבי יוסי, בעל העושר והיקר.

ישב הבחור ועסק בתורה. לימים קם לפני רבי אבא, אמר לו: "רבי, איה הוא עשרי?"

אמר רבי אבא: יוצא מזה, שלא לשם שמים הוא עושה.

נכנס הרב לחדרו [ליפול שם על פניו, כדי שימות אותו תלמיד, כיוון שהיה עוסק בתורה שלא לשמה]. שמע קול אחד: "אל תענשהו, כי אדם גדול יהיה.

שב אל הבחור ואמר לו: "שב, בני, שב ואני אתן לך עושר."

בין כך, בא אדם אחד וכלי זהב בידו, הוציאו ונפל אור בבית. אמר אותו אדם לרבי אבא: "רבי, חפץ אני לזכות בתורה ואני לא זכיתי לזה. ומבקש אני מי שישתדל בתורה בעבורי, כי עושר רב יש לי שהניח לי אבי, שכאשר ישב על שולחנו היה מסדר עליו שלושה עשר כוסות כאלו."

אמר לו רבי אבא להבחור: "השתדל בתורה ואדם זה יתן לך עושר."

נתן לו אותו אדם להבחור זה הכלי של זהב. קרא עליו רבי אבא: " 'לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז'." [איוב כח, יז].

ישב אותו בחור ועסק בתורה, ואותו אדם נתן לו עושר.

לימים נכנסה חמדת התורה במעיו. יום אחד ישב והיה בוכה. מצאו רבו שהיה בוכה. אמר לו: "על מה אתה בוכה?"

אמר לו: "ומה אני מניח חיי עולם הבא בגלל זה ואיני חפץ אלא לזכות בעדי."

אמר רבי אבא: יוצא מזה, שלשם שמים הוא עושה עתה.

קראו לאותו אדם עשיר, אמר לו: "קח עשרך, ותן אותו ליתומים ולעניים, ואני אתן לך חלק יותר בתורה בכל מה שאני מתעמלים."

החזיר לו רבי יוסי אותו כלי של זהב. ועד היום לא ניתק שמו ומן בניו 'בן פזי' – כלומר: בן זהב – והוא הוא רבי יוסי בן פזי שזכה להרבה תורה הוא ובניו.

(ג, קמח-קמט). ס' הזוהר, סתרי תורה, לך לך, דף פח, א-ב. מתורגם ע"י מי"ב.