רבי אלעזר היה הולך לבית חמיו, והיו עמו רבי חיא ורבי יוסי ורבי חזקיה, ודיברו דברי תורה. עד שהיו הולכים, נפגש בהם רבי ייסא ויהודי אחד עמו. אמר אותו יהודי דברי תורה.

אמר לו רבי אלעזר לאותו יהודי: "מה שמך?"

אמר לו: "יועזר."

אמר לו רבי אלעזר: "יועזר ואלעזר מלה אחת היא."

ישבו יחד אצל אבן אחת בשדה. פתח עוד אותו יהודי לבאר דברי תורה.

אמר לו רבי אלעזר: "יפה אמרת." אמר לו עוד: "‏מה מעשיך?"

אמר לו: "מלמד תינוקות בעירי, ועתה בא רבי יוסי מכפר חנין לעירי, ולקחו אותם ממני והושיבו אותם אצלו. והיו נותנים לי בני עירי את שכרי, כבימים שהתינוקות למדו אצלי, והסתכלתי בנפשי, שלא ראוי לי ליהנות מהם בחינם, ונשכרתי לאותו חכם."

אמר רבי אלעזר: "ברכת אבי צריכה כאן."

קמו ובאו לפני רבי שמעון, והיה יושב אותו היהודי ולומד כל יום בתורה לפניו. יום אחד היה עוסק בהלכת נטילת ידיים לפניו. ודיבר רבי שמעון על ענשו של מי שאינו נוטל ידיו כראוי ועל זכותו של מי שנוטל ידיו כראוי שהוא מתברך בעושר. אחרי כן הקדים רבי שמעון וראה לאותו יהודי שהוא נוטל ידיו כשיעור מים דיים.

אמר רבי שמעון: "מלא ידך מברכותיך!"

וכך היה: מאותו יום והלאה נתעשר אותו היהודי, כי מצא מטמון, והיה עוסק בתורה ונותן מזונות לעניים כל הימים והיה שמח עמהם ומסביר להם פנים מאירים.

(ג, קמז-קמח). ס' הזוהר, לך לך, דף פו, ב – פח, א. מתורגם ע"י מי"ב.