רבי בוּן ורבי יוסי ברבי חנינא חיו הולכים בדרך לפדיון שבויים. לנו בכפר אחד שהגיעו לשם במלון אחד. ויהי בחצות הלילה קמו לעסוק בתורה. קמה [בת] האשה בעלת הבית והדליקה להם את הנר. בעוד שהם יושבים [על תורתם] ישבה היא אחריהם לשמוע דברי התורה. בתוך כך החזיר אחד מהם את ראשו וראה לאותה בת האשה בוכה. קם אביה וישב ביניהם. אמר לו רבי בון: "למה בוכה בתך?"

אמר: "על כי לא זכתה לבעל שיעסוק בתורה. והוא נער בן שתים עשרה שנה ואפילו ברכת המזון לא ידע ולא אוכל ללמדה לו."

אמר לו: "אם כך היה לו, למה נתת לו את בתך?"

אמר הוא: "לא ידעתיו עד שראיתי יום אחד שדלג מן הגג למטה לשמוע קדיש ונדרתי עלי להשיא לו את בתי. יצאתי מבית המדרש ונתתי לו את בתי ולא שמתי לבי לדבר אחר ולא מצאתי יותר, ועתה נמצא שאפילו מלה אחת בתורה אינו יודע ואינו רוצה ללמוד כלום."

אמר לו רבי בון: "אולי יזכה לבן שילמד הרבה בתורה."

בין כך קם אותו הנער ממיטתו וקפץ אליהם וישב ביניהם.

הסתכל בו רבי בון, ואמר: "אני רואה בפניו, שאור גדול בתורה יצא מזה העלם."

פתח הנער ואמר: " 'צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם'." [איוב לב, ו] והתחיל לומר לפניהם סודות טעמי ברכת המזון.

(ג, קמז). מדרש הנעלם, רות, דף סז, ב.