רבי שמעון ורבי אלעזר בנו היו הולכים בדרך. והיו הולכים עמהם רבי אבא ורבי יוסי. בעוד שהמה הולכים, פגעו בזקן אחה שאחז בידו של נער אחד. הרים רבי שמעון עיניו וראה אותו.

אמר רבי שמעון לאותו זקן: "במשא מלבושך עליך באת, מי אתה?"

אמר לו: "יהודי אנוכי."

אמר לו רבי שמעון: "איה היא ארצך?"

אמר לו הזקן: "דירתי היתה בין אלה פרושי המדבר, שהייתי משתדל אתם בתורה, ועתה אני בא לישוב, לישב בצלו של הקדוש ברוך הוא באלה הימים של הירח השביעי."

שמח רבי שמעון, אמר: "ודאי הקדוש ברוך הוא שלח אותך אצלנו." ואמר לו: "חייך שנשמע מלה מפיך מאותן מלים חדשות ועתיקות שנטעתן שם במדבר על זה הירח השביעי, ולמה זה פרשת מהמדבר לבוא לישוב?"

אמר לו הזקן: "בשאלה זאת אדע שהחכמה אצלך ודבריך הגיעו לרקיע החכמה!"

פתח אותו זקן ודרש ארוכות. השגיח אותו זקן, כאשר כילה לדבר, ברבי שמעון, וראה אותו שזולגות עיניו דמעות. שאל אותו רבי שמעון שאלות רבות, והזקן השיבו תשובות רבות. בין כך היה רבי שמעון בוכה ושמח.

הרים רבי שמעון עיניו וראה חמישה מאלה הפרושים, שהיו הולכים אחריו לבקש לו, קמו.

אמר רבי שמעון להזקן: "מכאן ולהלאה מה שמך?"

אמר: "נהוראי הזקן, בעבור שנהוראי אחר יש אצלנו."

הלך רבי שמעון ואלה החכמים עמו שלושה מילין.

אמר רבי שמעון לאלה האחרים: "מה דרך זה אצלכם?"

אמרו לו: "לבקש לו לאותו זקן, שמימיו אנו שותים במדבר."

בא רבי שמעון ונשקו, אמר לו: "נהוראי שמן, ואור אתה, ואור עמך שורה!"

(ג, קמד). ס' הזוהר, תצוה, דף קפג, ב – קפז, ב. מתורגם ע"י מי"ב.