רבי פינחס הלך לראות את בתו, אשת רבי שמעון, שהיתה חולה. והיו הולכים עמו החברים, והוא היה רוכב על חמור. עד שהיה הולך בדרך פגע בשני ערבים. אמר להם: "בשדה זה נתעורר קול מימי העולם?"

אמרו לו הערבים: "מימי העולם אין אנו יודעים, מהימים שלנו אנו יודעים, שהן יום אחד היו שודדים מקפחים ארחות האנשים באותו שדה ופגעו ביהודים אחדים ובאו לקפח אותם. ונשמע מרחוק בשדה זה קול חמור שנער שתי פעמים, ובאה שלהבת אש באותו שדה ושרפה אותם וניצלו אלו היהודים."

בכה רבי פינחס ואמר: "אדון העולם! סימני נס כזה עשית בעבורי וניצלו אותם היהודים, ואני לא ידעתי." פתח ואמר: " 'לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו'." [תהלים קלו, ד]

אמר רבי פינחס להחברים: "חברים, מה ששאלתי לאותם הערבים, שנמצאים תמיד בשדה, היה זה: אם שמעו קול החברים שעוסקים בתורה, שהרי רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, ושאר החברים הולכים לקראתנו ואינם יודעים אודותינו, ושאלתי לאלה הערבים עליהם, שאני יודע, שקול רבי שמעון מרגיז שדות והרים, והמה גילו לי מה שלא ידעתי."

עוד הם הולכים, שבו אלה הערבים ואמרו לו: "זקן, זקן, אתה שאלת אותנו מימי העולם ולא שאלת אותנו על יום זה. מה שראינו עתה, תמיהה על תמיהה: חמישה בני אדם יושבים וזקן אחד ביניהם. וראינו עופות מתאספים ופורשים כנפיהם על ראשיהם, אלו הולכים ואלו שבים, וצל אינו עובר מעל ראשיהם. ואותו הזקן מרים קולו ואלה שומעים לו."

אמר להם רבי פינחס: "על זה שאלתי אתכם. ערבים, ערבים, לכו ודרך זה יהיה מתוקן בעדכם בכל מה שתחפצו. שני דברים אמרתם לי שאני שמח בהם."

הלכו. אמרו לו החברים לרבי פינחס: "אותו מקום שרבי שמעון שורה בו, היאך אנו יודעים בו?"

אמר להם: "הניחו לפרסות חמורי, הוא ידריך פסיעותיו לשם."

לא היה מנהיג את החמור ונטה החמור מדרכו שני מילין והלך לשם. החל לנהוק שלוש פעמים. ירד רבי פינחס ואמר להחברים: "נתקן עצמנו לקבל סבר אפי יומין, [אפי יומין – עתיק יומין, כלומר השכינה] שעתה יצאו לקראתנו הפנים הגדולים והפנים הקטנים." [פירוש: ר' שמעון וחבריו]

שמע רבי שמעון קול נהקת החמור, אמר להחברים: "נקום, שהן קול השמחה של חמורו של הזקן החסיד התעורר בעדנו."

קם רבי שמעון וקמו החברים.

פתח רבי שמעון ואמר: " 'מזמור שירו ליי שיר חדש, כי נפלאות עשה'." [תהלים צח, א]

בין כך ראו לרבי פינחס שהיה בא. הגיעו אליו. בא רבי פינחס ונשקו לרבי שמעון. שמחו כאחד וישבו. כיוון שישבו, פרחו כל אלה העופות שהיו עושים הצל ונתפזרו. החזיר רבי שמעון ראשו והרים להם קולו ואמר: "צפרי שמים, אין אתם משגיחים ביקרו של האדון העומד בכאן."

עמדו ולא זזו ממקומותיהם ולא התקרבו אליו.

אמר רבי פינחס: "אמור להם, שילכו לארחותיהם, שהרי לא נתנו להם רשות לחזור."

אמר רבי שמעון: "יודע אני שהקדוש ברוך הוא חפץ להזמין לנו נס. עופות, עופות, לכו לדרככם ואמרו למי שממונה עליכם, שכן לפנים ברשותו היה ועתה לא ברשותו עומד. אבל אני אסלק אותו ליום האבן, כאשר יעלה העב בין שני תקיפים ואינם מתחברים."

נתפזרו אלו העופות והלכו.

בינתיים החלו שלושה אילנות לפשוט ענפיהם לשלושה עברים עליהם, ומעיין מים חיים נבעו לפניהם. שמחו כל החברים ושמחו רבי פינחס ורבי שמעון.

אמר רבי פינחס: "טורח גדול היה לאלו הצפרים קודם, וטורח בעלי חיים אין אנו רוצים, שנאמר: 'ורחמיו על כל מעשיו' ."

אמר רבי שמעון: "אני לא הטרחתי עליהם, אבל אם הקדוש ברוך הוא חס עלינו, לא יכולתי לדחות מתנה שלו. ישבו תחת אותר אילן ושתו מן המים ונהנו שם.

פתח רבי פינחס ודרש על המקרא: " 'מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון'. ושוב פתח ודרש, ואחריו פתח רבי שמעון בדברי תורה. בא רבי פינחס ונשקו, אמר: "אלמלא לא באתי בדרך זה אלא לשמוע דברים אלו, די לי. זכאי הדרך הזה שבאתי אליך, והקדוש ברוך הוא בכאן שנמנה עמנו. ואין זה אילן אחה כי אם שלושה. זכאי חלקנו."

באותה שעה הרכינו האילנות עצמם אחד על ראשו של רבי שמעון ואחד על ראשו של רבי פינחס ואחד על ראשו של רבי אלעזר, ונתפשטו ענפיהם לכל עבר על ראשי החברים.

בכה רבי פינחס ואמר: "זכאי חלקי וזכאין עיני שראו כך. ולא עלי ועליך בלבד אני שמח, כי אם על אלעזר בננו אני שמח, שחשוב הוא בעיני המלך הקדוש ברוך הוא כאחד מאתנו."

קם ונשקו.

(ג, קמד-קמו). ס' הזוהר, בלק, דף ר, ב – רג, א. מתורגם ע"י מי"ב.