סיבתו, שקראו לו לצדיק נחום איש גם-זו [ראה סיפור רעב], על שהיה מנהגו לומר על כל הצרות שבאו עליו, על הכל אומר נחמה ואומר: "גם זו לטובה הוא!" [הפתגם הזה היה שגור גם בפי ר' עקיבא (ברכות ס, ב)] והיה מצדיק דין יוצרו עליו ולא היה כועס ולא מתקצף.

ויהי מימים, ויבקשו חכמי ישראל לשלוח מנחה אל המלך קיסר. ויאמרו: "אין לנו כמו נחום איש גם זו, שיעשה הקדוש ברוך הוא לנו על ידו נסים ונפלאות."

וישלחו בידו המנחה דיסַקיא [שק כפול] מלאה כסף וזהב ובגדים חשובים ויקרים. ויהי בדרך נתארח בכפר אחד ללון שם ויאכל וישת; ויקח הדיסקיא וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ויישן. ויקומו בעלי הכפר בלילה ויקחו כל אשר בדיסקיא וימלאוה עפר וישיבוה תחת ראשו. והאיש נחום לא ידע.

ויהי בבוקר ויקח האיש הדיסקיא וישם על החמור וינהג וילך עד קיסר המלך. ויבוא לפניו ויאמר: מנחה היא שלוחה לאדוני המלך מאת עבדיו הישראלים.

ויצו המלך ויפתחו הדיסקיא, והנה מלאה עפר.

ויאמרו לו שריו: "אמנם כי היהודים מלעיגים עליך ובזים אותך ומקילים אותך!"

ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו, ויצו המלך להרוג את היהודים, וייקראו סופרי המלך ויצוום לכתוב שטרות להרוג את כל היהודים השולחים המנחה בידו.

וכשהוציאו את נחום, אמר: "גם זו לטובה!"

ויבוא אליהו זכור לטוב וייראה לפני המלך כצורת איש אחד משרי המלך ויאמר לו: "אדוני המלך, שמא עפר זה הוא מעפרו של אברהם, אשר היו משליכים מעט ממנו והיה כמו חצים וחניתות ורמחים בפני האויבים, והיו פותחים מיד הערים הבצורות והחומות הגבוהות והחזקות."

ותהי עיר אחת קרובה להם, ויצורו עליה ימים רבים ולא יכלו להילחם עליה. ויקחו מן העפר ההוא מעט ויזרקו על אנשי העיר וויהי העפר להם כמו חצים וכלי מלחמה, ויינגפו, ויפתחו העיר מיד.

וישמח המלך על העפר שמחה גדולה ויצו למלאות הדיסקיא זהב וכסף ומרגליות יקרות ולתת לנחום. ויעשו כן וילבישו אותו לבוש מלכות.

וישב וילך לדרכו, ויגיע לכפר אשר לן בו בבואו למלך. ויראו אותו בעלי הכפר שחזר בכבוד גדול וכשלום. ויאמרו לו: "מפני מה עשה לך המלך הכבוד הזה?"

אמר להם: "בדיסקיא ומה שהולכתי מכאן."

ויספר להם את כל אשר קרהו. ויקומו בעלי הכפר וימלאו אמתחותיהם עפר וילכו אל המלך ויאמרו לו: "אדוננו המלך, הנה העפר הזה הוא מן העפר ששלחו אליך היהודים."

ויצו המלך להבחינו, ולא עשה כלום. ויצו המלך להרגם ולאבדם, ויעשו כן.

וישב זה לביתו לשלום.

להלן הנוסח המופיע בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כא, עמוד א:

אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גדם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע]. בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי. שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית - אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פנו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? - אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי פרנסני. - אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך – יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך – יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! – אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך.

ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו – דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה.

זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר, אמרו: מאן ייזיל? ייזיל נחום איש גם זו, דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות. אזל, בת בההוא דירא. בליליא קמו הנך דיוראי, ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא. (למחר כי חזנהו אמר: גם זו לטובה). כי מטא התם [שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו. אמר: קא מחייכו בי יהודאי! [אמר: גם זו לטובה]. אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו, אמר ליה: דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא - הוו סייפיה, גילי - הוו גירי, דכתיב יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו (ישעיהו מ"א). הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה, בדקו מיניה וכבשוה, עיילו לבי גנזיה, ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה. כי אתו ביתו בההוא דיורא. אמרו ליה: מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי? אמר להו: מאי דשקלי מהכא אמטי להתם. סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא, אמרו ליה: האי עפרא דאייתי הכא – מדידן הוא, בדקוה ולא אשכחוה, וקטלינהו להנך דיוראי.

ג (קט-קי). חיבור יפה, 9-8; מדרשות ומעשיות, 56-55 (בבלי, תענית, דף כא, א, ועוד); נ"א: עושה פלא, ג, 61. גסטר ס' כה; מעשה-בוך (גסטר), סי' 94. ב"י ב, 51-48, 311-310, 337, 360, 363. (=סי' 75).