מעשה היה:

בזמן בית שני היה רבי אלעזר בן שמוע פעם אחת הולך על שפת הים. וראה מרחוק ספינה אחת שנטבעה בים; ונטבעו כל אנשיה, ולא ניצל ממנה כי אם דוקא איש אחד גוי שנשאר על לוח אחד; והיו משליכים אותו גלי הים מגל לגל, עד שהשליכוהו ליבשה ערום מכל. ויצא על שפת הים והיה מתחבא בתוך החול, שהיה נכלם ומתבייש בראותו עצמו עירום ועריה.

באותה שעה עברה שיירה אחת של יהודים שהיו הולכים לרגל לירושלים. נתקרב אצלם זה הגוי ויאמר להם: "חנוני חנוני אתם, רעי, הלא אנשים אחים אנחנו, בני עשו בן יצחק אבי יעקב אביכם; ותחוסו ותרחמו עלי ותנו לי מכסה אחד לכסות בשר ערוה ממתניים ועד ירכיים, שאני נכלם ונחפר להיות כך ערום, שכל בגדי ומלבושי נטבעו בים."

ויענו היהודים ויאמרו לו: "כן יהיו כל בני אומתך כמוך!"

וילכו לדרכם ולא ריחמו עליו כלל; שמלבד שלא ריחמו עליו גם קיללו אותו ואת כל בני אומתו.

וישא הגוי הנזכר את עיניו וירא את רבי אלעזר בן שמוע שהיה מטייל על שפת הים. נתקרב אצלו ויאמר לו: "אני רואה שאתה איש זקן ומכובד באומתך, ואתה מכיר כבוד הבריות; בבקשה ממך, שתתן לי איזה בגד לכסות את בשרי לאסוף את חרפתי, שאני מתבייש להיות ערום כאשר יצאתי מבטן אמי, שכל מלבושי נטבעו בים."

מיד פשט רבי אלעזר אחר ממלבושיו שהיה לבוש בהם וילבש אותו להגוי הנזכר. ויקחהו ויוליכהו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות; ועוד נתן בידו מאתיים מטבעות כסף. ויעש לו כבוד גדול וליוהו ארבע עשרה פרסאות עד שהוליכו למקומו.

ויהי אחרי הדברים האלה, אחר איזה זמן מת המושל של אותה העיר. והניחו לזה הגוי שניצול מן הים להיות מושל העיר. תכף גזר זה המושל על אותה העיר שהיו דרים בה יהודים, שיהרגו לכל האנשים היהודים, והנשים שיִשְׁבּוּ אותן לענותן. בעבור מה שהשיבו לו כששאל מהם איזה בגד לכסות בשרו: כך יהיו כל בני אומתך ערומים כמוך!

ותכף הלכו כל היהודים אצל רבי אלעזר. ויאמרו לו: "אדוננו! אתה צריך שתלך אצל המושל להתחנן בעדנו, אולי יהיו נשמעים דבריך להצילנו מרעתנו."

אמר להם רבי אלעזר: "וכי אין אתם יודעים, שזו המלכות אינה לוקחת דברים כי אם פרחים וזהובים אדומים?! לכן צריך שתתנו בידי מתן דמים, מתנה הראויה להתכבד, להוליך לו להתחנן אליו, אולי יהיו נשמעים דברי ואכפרה בעד חטאתכם."

ויתנו לו ביד רבי אלעזר ארבעת אלפים זהובים שיוליך עמו ליתנם למושל העיר.

ויקם רבי אלעזר וילך אצל המושל. ויעמוד בפתח ויאמר לשומר הפתח, שיאמר להמושל שיהודי אחד היה רוצה לדבר עמו. והלך השומר ויאמר להמושל; ויאמר המושל, שייכנס. וכשנכנס רבי אלעזר אצל המושל, וראה המושל לרבי אלעזר, תכף קם מכסאו וקיבלו לרבי אלעזר בכבוד גדול. ויאמר לו: "מה צער יש לך שטרחת בכבודך לבוא עד כאן?"

השיב לו רבי אלעזר: "אדוני, באתי להתחנן לך, שתרחם על היהודים שבעיר הזאת ותבטל הגזירה שגזרת עליהם לכלותם."

אמר לו המושל: "וכי כתוב בתורתכם דברי שקר?"

אמר לו רבי אלעזר: "חס ושלום; תורתנו תורת אמת."

אמר לו המושל: "לא כתוב בתורתכם: 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל יי..., על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים' [דברים כג, ד]; וכתוב עוד: 'לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא' [שם, שם, ה]. ואם כן, למה לא היה להם לרחם עלי, בראותם אותי עירום מכל? וכי אין אני אחיכם מבני עשו? ולכן חייבים מיתה על שעברו על מצות התורה."

אמר לו רבי אלעזר: "גם שהם עשו מה שעשו שלא כהוגן ושלא כדת – אתה תעשה כמידתך הטובה כאשר יאות לאדם גדול כמוך, ותרחם עליהם."

אמר לו המושל: "ואין אתה יודע, שהמלכות אינה עושה שום חסד בחינם, כי אם בדמים יקרים?"

אמר לו רבי אלעזר: "הנה בידי ארבעת אלפים זהובים; אתנם לך בידך, ואתה תעשה כחכמתך עם המלכות ותרחם עליהם."

השיב לו המושל: "הכסף של ארבעת אלפים זהובים נתון לך מתנה מאתי, על המאתיים מטבעות הכסף שנתת לי. והיהודים של העיר הזאת אני מוחל להם עוונם ומבטל גזירתי בעבור כבודך, בשביל זה שהולכתני לביתך ונתת לי לאכול ולשתות. ועל המלבוש שנתת לי לכסות את בשרי שהייתי ערום, לך לבית גנזי ותקח משם שבעים מלבושים מהיותר חשובים שיערבו לך. ולך לשלום אצל בני עמך, שכבר מחלתי להם בעבור כבודך."

להלן הנוסח המלא מתוך מדרש קהלת רבה (הוצאת וילנא) פרשה יא:

א [א] שלח לחמך על פני המים, א"ר ביבי אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה שאין מים האמור כאן אלא דברי תורה, שנאמר (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים, אמר ר' עקיבא כשהייתי בא בים ראיתי ספינה שטבעה בים, ונצטערתי על תלמיד חכם אחד שהיה בה ונטבע, וכשבאתי למדינת קפוטקיא ראיתיו שהיה יושב לפני ושואל שאלות, נמתי לו בני היאך עלית מן הים, אמר לי רבי בצלותך טרדני הגל לחבירו וחבירו לחבירו עד שהגיעוני ליבשה, אמרתי לו בני מה מעשים יש בידך, אמר כשנכנסתי לספינה פגע בי איש אחד מסכן, אמר לי זכי בי ויהבית ליה חד עיגול, אמר כמה דיהבת לי נפשי במתנך כן יתיהב לך נפשך, וקראתי עליו שלח לחמך על פני המים, מעשה בספינה אחת גדולה מפרשת לים הגדול נטלה הרוח והוליכה למקום שאין בו מים מהלכין, כשראו שצרתן צרה, אמרו באו ונשתטפינון באיצטרכיא שלנו, אם נמות נמות כולנו, אם נחיה נחיה כולנו, האיר המקום עיניהם ונטלו גדי אחד וצלו אותו, ותלוהו במערבה של ספינה באה חיה גדולה לריחו והתחילה גוררת בה עד שהשליכה למים המהלכין והלכו, כיון שהגיע ונכנסו לרומי תנון עובדא לר' אליעזר ור' יהושע וקרון עליהון שלח לחמך על פני המים, בר קפרא מקפל בשוניתא דימא דקסרי, ראה ספינה שטבעה בים הגדול ואוטפיטא עולה מתוכה ערום כד חמיניה בא אצלו ושאל בשלומו ונתן לו שתי סלעים, מה עשה הכניסו לביתו והאכילו והשקהו ונתן לו עוד שלשה סלעים אחרים, אמר לו אדם גדול שכמותך יוציא שלשה סלעים אחרים, לבתר יומין אתצידון יהודאי בהדין ספפסא, אמרין מאן אזיל ומפייס עלינא אמרין דין לדין בר קפרא דהוא חשוב במלכותא, אמר לון וידעון אתון הדא מלכותא עבדא מידי על מגן, אמרין ליה אית הכא חמש מאוון דדינרין סב יתהון וזיל ופייס עלינן, נסב חמש מאוון דדינרין וסלק למלכותא, כשראה אותו אנטפיטי עמד על רגליו ושאל בשלומו, אמר לו למה איצטער רבי להכא, אמר ליה בעינא מינך דתתרחם על אילין יהודאי, אמר ליה ידע את דהדין מלכותא עבדא כלום על מגן, אמר ליה אית עמי חמש מאוון דדינרי סב יתהון ופייס עלינן, אמר ליה אית אילין דינרין אינון יהון מתמשכנין לך חלף חמשה סלעים דיהבת לי, ואומתך משתזבן חלף מאכל ומשתה דאוכלת ואשקת יתי בביתך ואת זיל בשלם ביקרא סגי, וקרון עלוי שלח לחמך על פני המים.

רבי אלעזר בן שמוע הוה מטייל על כיף ימא רבה, חמא אילפא דמיטרפא בימא כהריפת עין טבעת וטבע כל מה דהוה בה, חמא חד גבר דיתיב על קורשא דספינתא מגלא לגלא סליק ליבשתא, כד הוא הוה ערטילאי והוה מיטמר בכיף ימא, ארעת ענתה דישראל סלקין לריגלא בירושלם, אמר להון מן בני עשו אחוכון אנא הבו לי זעיר כסות ואיכסי בה תתאי דערעני ימא ולא אישתזב גבאי מידי, אמרין ליה כן יתערערן כל אומתך, תלה עיניה וחמא ית רבי אלעזר דהוה מטייל ביניהן, אמר מסתכל אנא דאת גבר סב ויקיר מאומתך ואת חכים ביקרי דברייתא, אלא זכי בי והב לי תכסית דאכסי בה תתאי דערערן ימא, הוה על רבי אלעזר בן שמוע שבע איצטלוון, שלח חד ויהביה ליה, אובליה לביתיה ואכליה ואשקיה ויהב ליה תרין מאוון דינרין וארכביה ארבעה עשר פרסין, ועבד ליה יקרא סגי עד דאעליה לביתיה, לבתר יומין מת קיסר הרשע ואימנו ליה מלכא תחותיה, גזר על מדינתא ההיא כל גוברין לקטלא וכל נשיא לביזה, אמרו לר' אלעזר בן שמוע זיל ופייס עלינן אמר לון אתון ידעיתון הדא מלכותא עבדא מידי על מגן, אמרו ליה אית הכא ארבעה אלפין דינרין סב יתהון ואזיל ופייס עלינן, נסב יתהון וסלק, וקם על תרע מלכותא, אמר לון איזלון אימרון למלכא חד גבר יהודאי קאים על תרעא בעי מישאל שלמא דמלכא, אמר אעלוניה, כד חמיניה מלכא שדא מעל כורסייה ונפל על אנפוהי, אמר ליה מאי עיסקיה דמרי הכא ולמה איצטער מרי להכא, אמר בגין דתתרחם על הדא מדינתא ותתבטל הדא גזירתא, אמר ליה אורייתא כלום כתיב בה שיקרא, אמר ליה לא, אמר ליה לא כתיב בתורתכם לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', למה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וכתיב (דברים כג) לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ואנא לא בר עשו אחוכון אנא ולא גמלון לי חסד, ומאן דעבר אדאורייתא חייב לקטלא, א"ל רבי אלעזר בן שמוע אע"פ דהינון חייבין לך תישבוק ותרחם עליהון, אמר ליה ואת ידע הדא מלכותא עבדא מידי על מגן, אמר ליה אית עמי ארבעת אלפין דינרין סב יתהון ואיתרחם עליהון, אמר ליה ארבעה אלפין הללו יהון לך יהיבין חלף תרין מאוון דיהבת לי, ומדינתא כולה תהא משתזבא בגינך, חלף מיכלא ומישתיא דאוכלת ואשקת יתי, ועול לבי געא וגנזי דידי וסב לך שבעין איצטלוון דלבושן חלף איצטלא דיהבת לי, וזיל בשלם על אומתך ואשביקין בגינך וקרון עלוי שלח לחמך על פני המים.

ג (קז-קט). עושה פלא, ג, 39-38 (מד' קוהלת רבה יא, ב).