מסד הנתונים |
|
מקור ישראל – האתר הישן |
|
|
|||
|
שם הסיפור |
אחד מעשרה |
טקסט |
מעשה באשה אחת, שהיתה מייסרת בתה זונה והיתה אומרת לה: "בתי, אם את עושה זנות, אל תעשי כי אם בצנעה, כדי שלא יכיר בך בעלך; כדרך שעשיתי אני, שעשרה בנים יש לי ואינם מאביך אלא אחד מהם." שמע הבעל דברי האשה, שהיתה מדברת עם בתה, ושמר את הדבר בלבו. וציוה בשעת פטירתו, שלא יתנו מן הנחלה כי אם לאחד. ולא אמר לאיזה מהם, כי לא היה יודע, איזה מהם היה בנו. לאחר שמת התגרו בניו זה בזה כולם עשרה. זה אומר: "שלי היא הנחלה" וזה אומר: "שלי!" באו לדין לפני רבי בנאה. אמר להם: "עשו הדבר הזה שאומר לכם, כי הדבר סתום ואין אדם יכול לדינו. ועתה לכו אצל קבר אביכם וחבטו עליו באבנים, עד שיגלה לכם, לאיזה מכם עלה בדעתו ליתן המתנה!" שמעו הדבר והלכו התשעה וחבטו את הקבר במקלות. ואותו האיש שהיה בנו בודאי אמר: "חלילה לי להכות על אבי! מוטב לי לאבד כל הירושה, ולא אבזה את אבי!" כשראה רבי בנאה הדיין כך, נתן לו כל הירושה לזה. ובוא וראה, איך נתקיים זה הפסוק: 'ועין נואף שמרה נשף לאמור: לא תשורני עין – וסתר פנים ישים!' [איוב כד, טו] מי שיושב בסתר פנים ישים לדבר סוף שעתיד להתגלות. לכן יהיו בניך בנקיות! להלן הנוסח המובא בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נח, עמודים א-ב (אני מביא כאן את הסיפור כולו כולל המשכו הקשריו: ההוא דאמר להו: חביתא דעפרא לחד בראי, חביתא דגרמי לחד בראי, חביתא דאודרא לחד בראי, לא הוו ידעי מאי קאמר להו. אתו לקמיה דרבי בנאה, אמר להו: אית לכו ארעא? אמרו ליה: אין. אית לכו חיותא? אין. אית לכו בסתרקי? אין. אי הכי, הכי קאמר לכו. ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה: אמאי לא צניעת באיסורא? הך איתתא עשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד. כי שכיב, אמר להו: כל נכסי לחד ברא, לא ידעי להי מינייהו. אתו לקמיה דרבי בנאה, אמר להו: זילו חבוטו קברא דאבוכון, עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא. אזלו כולהו, ההוא דבריה הוה לא אזל, אמר להו: כולהו נכסי דהאי. אזלו אכלו קורצא בי מלכא, אמרי: איכא גברא חד ביהודאי, דקא מפיק ממונא מאנשי בלא סהדי ובלא מידי, אתיוהו חבשוהו. אזלא דביתהו אמרה להו: עבדא חד הוה לי, פסקו לרישיה, ופשטו למשכיה ואכלו בישריה, וקא מלו ביה מיא ומשקו ביה לחברייא, ולא קא יהבי לי דמי ולא אגריה, לא ידעי מאי קא אמרה להו. אמרי: ניתו לחכימא דיהודאי ולימא. קריוהו לר' בנאה, אמר להו: זרנוקא אמרה לכו. אמרי: הואיל וחכים כולי האי, ליתיב אבבא ונידון דינא. חזא דהוה כתיב באבולא: כל דיין דמתקרי לדין – לא שמיה דיין. אמר להו: אלא מעתה, אתא איניש מעלמא ומזמין ליה לדינא, פסליה? אלא, כל דיין דמתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדין – לאו שמיה דיין. כתבו הכי, ברם סאבי דיהודאי אמרי: כל דיין דמתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדין – לאו שמיה דיין. חזא דכתיב: בראש כל מותא אנא דם, בראש כל חיין אנא חמר. אלא מעתה, דנפיל מאיגרא ומית, ודנפיל מדיקלא ומית, דמא קטליה? ותו, מן דדרכיה למימת, משקו ליה חמרא וחיי! אלא הכי בעי למכתב: בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר. כתבו הכי, ברם סאבי דיהודאי אמרי: בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר, באתר דלית חמר – תמן מתבעו סמנין. כתיב אפיתחא דקפוטקיא: אנפק, אנבג, אנטל. ואיזהו אנטל? זהו רביעית של תורה. להלן הנוסח של אוצר המדרשים של אייזנשטיין המביא אותו מתוך כתב העת: Revue des Etudes Juives. מעשה באשה אחת שהיתה מיסרת בתה זונה והיתה אומרת לה בתי אם את עושה זנות אל תעשי כי אם בצנעה כדי שלא יכיר בך בעלך כדרך שעשיתי אני שעשרה בנים יש לי ואינם מאביך אלא אחד מהם. שמע הבעל דברי האשה שהיתה מדברת עם בתה ושמר את הדבר בלבו, וצוה בשעת פטירתו שלא יתנו מן הנחלה כי אם לאחד ולא אמר לאיזה מהן, כי לא היה יודע איזה מהן היה בנו. לאחר שמת התגרו זה בזה כולם עשרה, זה אומר שלי היא הנחלה וזה אומר שלי, באו לדין לפני רבי בנאה, אמר להם עשו הדבר שאומר לכם, כי הדבר סתום ואין אדם יכול לדונו, ועתה לכו אצל קבר אביכם וחבטו עליו באבנים עד שיגלה לכם לאיזה מכם עלה בדעתו ליתן המתנה. שמעו הדבר והלכו התשעה וחבטו את הקבר במקלות, ואותו האיש הזה שהיה בנו בודאי, אמר, חלילה לי להכות על אבי, מוטב לי לאבד כל הירושה ולא אבזה את אבי. כשראה ר' בנאה הדיין כך, נתן כל הירושה לזה. בא וראה איך נתקיים זה הפסוק ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים, מי שיושב בסתר פנים ישים לדבר סוף שעתיד להתגלות. |
מקורות |
|
מלות מפתח |
בגידה, צוואה, בנאה (רבי), קבר, אב ובניו |