א

מקץ ששים שנה לאחר שמת יוסף, חלם פרעה מלך מצרים חלום אחד. והנה בחלום זקן אחד עומד לנגדו ובידו מאזניים, והיה מעלה כל דרי מצרים, אנשים, נשים וטף, בכף אחת של המאזניים, והיה משים בכף שניה טלה אחד, והטלה מכריע את כל אנשי מצרים. והמלך משתאה ומהרהר בלבו הפלא ופלא על המראה הגדול הזה.

וייקץ פרעה משנתו והנה חלום. ויקבוץ את כל חכמי מצרים ואת כל חרטומיו ויספר פרעה להם את חלומו. וייראו כל העם מאד מן החלום, עד שבא אחד מן השרים [והוא בלעם בן בעור] לפני המלך ויאמר לפניו: "זה החלום רעה גדולה הוא למצרים ובהלה."

ויאמר לו המלך: "ומה היא?"

ויאמר לו: "בן ייולד לבני ישראל, שיחריב כל מצרים. ועתה, אדוני המלך, איעצך עצה

טובה, שתצווה שכל בן שייולד בבני ישראל יהרגו אותו, ואולי לא יקוים זה החלום."

וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, ויקרא מלך מצרים למיילדות העבריות ויצו אותן, להמית כל בן היולד לעברים, ואם בת היא וחיה. ותיראנה המיילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים. אז ציוה פרעה להשליך כל הבן הילוד לבני ישראל היאורה.

ויהי בהישמע דבר המלך ודתו להשליך הבנים היאורה, ורבים מבני עם הארץ היו פורשין מנשותיהם, וייפרד גם עמרם בן קהת בן לוי בן ישראל מאשתו.

ותהי רוח אלהים על מרים, ותינבא בתוך הבית: "הנה בן יהיה נולד לאבי ולאמי שיושיע את בני ישראל מיד מצרים!"

ויהי כשמוע עמרם את דברי הילדה ויקח את אשתו, אשר פרש ממנה מקץ שלוש שנים, ויהי מקץ שבעה חדשים לעת הרותה, ותלד בן, ויימלא כל הבית אור גדרל כאור השמש והירח בעת זרחם.

ב

בשנה השלישית ללדת משה, והוא גדל בבית המלך, ופרעה יושב אל השולחן לאכול, והגבירה יושבת מימינו, ובתיה בתו משמאלו, ושריו ועבדיו יושבים לפניו, והנער יושב עם בתיה בת פרעה. ויושט הנער את ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישם אותה על ראשו.

וייבהל המלך והשרים על הדבר הזה, ויתמהו איש אל רעהו.

ויען בלעם הקוסם, אחד משרי המלך ומיועציו, ויאמר: "זוכר, ‏אדוני המלך, החלום אשר חלמת ואשר פתר לך עבדך. הלא תדע, כי העלם הזה מילדי העברים הוא ורוח אלהים בו, ומחכמתו עשה זה, וזה הוא שיחריב את מצרים. ועתה יצווה המלך מהרה, ויסירו את ראשו."

וייטב הדבר בעיני המלך ואוהביו. וישלח יי יתברך מלאך גבריאל, ונדמה להם כאחד משרי המלך ואוהביו, ויאמר לו: "אדוני המלך, לא טוב הדבר, להמית נפש דם נקי, כי אין לנער דעת, ועתה צווה, ויביאו אבן יקרה לפניו וגחלת אש. ואם יושיט ידו ויקח האבן היקרה, בידוע שהוא בן דעת, ובן מוות הוא ונעשה בו משפט, ואם יושיט את ידו ויקח הגחלת, בידוע שאין בו דעת, ופטור."

ויענו כל חכמיו ויאמרו: "טוב הדבר."

ויביאו לפני הנער אבן טובה וגחלת. ויושט הנער את ידו ליקח את האבן, והמלאך דחף ידו ולקח הגחלת ויביאה לפניו ויגע בשפתיו ובקצה הלשון, ונעשה כבד פה וכבד לשון. ועל זה ניצל.

(א, נג-נה). דברי הימים למשה רבינו (בית-המדרש ב, 4-1; אוצר מדרשים, 359-357); ס' הישר, 129-128, 132-131. – גינצברג ה, 394-393 (21)1 402 (65). ש"א 96 (150). – א"י, 48-36. צפונות, עו (היועצים: הגחלת).