אליהו אומר: כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה; וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט.

מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו. וכל העם עונים אחר העובר לפני התיבה הללויה, ובנו עונה דברים של תפלות. אמרו לו: "ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות."

אמר להם: "ומה אעשה לו? תינוק הוא, ישחק!"

שוב למחר עשה כאותו עניין; כל אותם שמונה ימי החג ענה בנו דברים של תפלות, ולא אמר לו כל דבר. ‏ולא יצתה אותה השנה ולא שנית ולא שלישית, עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו; ויצאו חמש עשרה נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא זוג אחד של בני אדם, אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע.

שוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה. פעם אחת היה עומד בבית הכנסת. כיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם, הגביה את קולו ואמר: " 'קדוש, קדוש קדוש יי צבאות'!" [ישעיהו ו, ג]

אמרו לו: "מה ראית שהגבהת קולך?"

אמר להם: "לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה; ועכשיו שניתנה לי רשות – לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי?!"

ולא יצתה אותה השנה ולא שנתה ולא שילשה, עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל ועשאוהו שר החיל של קיסר, מינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום, בנה עיר ויש שם; וקראו לו קילוני [כלומר: המגביה את קולו] ‏לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.

(ג, עח-עט). מד' דברים רבה ד, כ; סדר אליהו רבה, יד; ס' זכירה 37. – באר יהודה ב, 257-255 (סי' 2-1), 356.