אמרו חכמינו זכורים לטוב, שהיה גוי אחד עשיר והיה שכנו של יוסף מוקיר שַׁבֵּי [שבתות], והיה שמו כך, על שהיה מוציא הרבה הוצאות לכבוד השבת יותר ממה שהיה לו. הרבה לכבוד השבת והיה ממעיט פרנסתו בימי השבוע, כדי שיהיה לו הרבה להוצאות שבת, ולא היה לו מטמון ולא היה בעל ממון.

ויאמרו החרטומים והחוזים בכוכבים אל הגוי שכנו: "דע, כי כל עשרך ונכסיך זה היהודי שכנך יאכל אותם והוא יתענג בם."

ויחרד האיש ויירא מאד. ויאסוף כל אשר לו וימכור חילו ויקנה מרגלית אחת טובה ויקרה. ויקשור אותה במצנפת שהיתה לו בראשו, לפי שהיה מפחד, שאם היה מניחה בביתו, שיקח אותה יוסף שכנו.

‏ויהי היום וילך הגוי על שפת נהר פרת לטייל, והנה רוח חזק מאד מפרק הרים ומשבר סלעים והשליך מצנפתו מעל ראשו והשליך אותה בנהר פרת. וימן יי דג גדול ובלע המצנפת.

ויהי מימים, ויצד דייג אותו הדג ויאמר לחברו: "מי יקנה ממני זה הדג?"

ויאמר לו: "לא תמצא מי יקנה אותו טוב כמו יוסף מוקיר שַׁבֵּי"

ויוליכהו אליו ויקנה אותו ממנו ביוקר גדול. ופתח בטנו יוסף מוקיר שַׁבֵּי לתקן אותו לכבוד שבת, וימצא את המרגלית בבטנו. וימכור אותה בממון הרבה ונושע ממצוקתו ומצרותיו. והניח לו האל מעניותו ודלדולתו. ויפרוץ האיש מאד והיה עשיר גדול כל ימי חייו.

(ג, סג). חיבור יפה, 10 (בבלי, שבת, דף קיט א). נ"א: חיבור מעשיות; בית-המדרש א, 75. גסטר, סי' שפ; מעשה-בוך (גסטר) , סי' 6. ב"י ב, 107-106, 317-315, 344, 361-360, 364 (= סי' 116).