סיפור ראשון

כבר טעה אדם אחד מחכמי ישראל ונטה משכל הישר וסר לבו מדרך האמת וכפר על עניין הספיקות [בדפוס אחר: וכפר בעיקר הכפירות] האלו. ושם האיש אלישע בן אבויה, והוא היה במעלה גדולה בתורה ובחכמה.

ויהי היום, ויהי הולך וישמע את קול אדם אחד שאומר לבנו: "‏בני, עלה לשובך והורד לי מבני היונים ושלח את האם, כאשר ציוה יי את משה, שאני אוהב לאכלם, למען ייטב לן והארכת

ימים."

ויאמר אלישע: "זה אמנם הבטיח הקדוש ברוך הוא למכבד אבותיו ועשה מצותם להרבות שכרו ולהאריך ימיו, [שמות כ, יב] וכן הבטיח למוצא קן ציפור ולוקח הבנים ומשלח האם, ליתן שכר טוב ואורך ימים [דברים כב, ז]." ויאמר: "הנן שתי המצוות הגדולות והנכבדות, והבטיח הקדוש ברוך הוא לעושן אריכות ימים, ועתה בלא ספק זה הנער זוכה לשכר שתיהן."

ולא איחר הנער לעשות הדבר, כי חפץ לעשות מצות אביו ‏ולקיים 'שלח תשלח'. ויעל אל השובך ויקח את היונים וישלח את האם. ויהי ברדתו, ויישבר הסולם ויפול לארץ מת.

ויאמר אלישע: "היכן אריכות ימיו של זה וטובותיו של זה?"

ויתעלף האיש ויילבט, ונקל בעיניו לכפור בתחיית המתים. ויאמר: "‏אין שכר ואין חשבון ואין פועל לאדם על מעשיו."

ונשתמד ויצא מכלל ישראל, מפני שלא הבין העיקר והשורש ולא ידע ואשם ונשא עוונו, כי הפסוק הזה שאמר הקדוש ברוך הוא 'למען יאריכון ימיך' רמז בדבר לעולם הבא, שאין קץ ותכלה לו ולטובתו ולנעמו. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'למען יאריכון ימיך' – לעולם שכולו ארוך. 'למען ייטב לך' – לעולם שכולו טוב.

באותה שעה נשרפו הלכות אלישע בן אבויה, ונשמעה בת קול אומרת: "שובו בנים שובבים, חוץ מאלישע בן אבויה!"

והיה האיש ההוא רבו של רבי מאיר, ונקרא שמו אלישע אחר, שיצא מכלל ישראל. ועליו נאמר: 'תיאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק' [תהלים לא, יט]. צדיק, זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'צדיק וישר הוא' [דברים לב, ד]. ואף על פי כן לא נמנע רבי מאיר מללמוד תורה מפיו, וכבר הוקשה דבר זה בתלמוד, ואמרו: היאך ייתכן ללמוד תורה מכופר זה? ולאחר שהקשו, תירצו קושיא זו ומשלו משל, למה הדבר דומה? לאדם שמצא רימון ואוכל הגרעינים ומשליך הקליפות.

וכשמת אלישע בן אבויה, אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "לא ייתכן לנו להאמין, שהוא מיורשי גיהנום, שהוא במעלה גדולה ונכבדה בחכמה, וכן לא נאמין, שהוא מיורשי גן עדן, מפני שחטא וכפר בתחיית המתים ואמר: אין שכר ואין חשבון לאדם לאחר מותו."

ויאמר להם רבי מאיר תלמידו: "כשאיפטר מן העולם, אני אראה אתכם עשן עולה מקברו, כדי שיהיה לו כופר ומחילה לחטאותיו, ואחר כן יהיה מיורשי גן עדן."

‏וכשנפטר רבי מאיר מן העולם, עלה עשן מקבר אלישע בן אבויה. ואמרו חכמים, שכעס רבי יוחנן על דבר זה וחרה לו עד מאד, על מה שעשה רבי מאיר שהיתה לו יכולת לשרוף את רבו באש.

ויאמר רבי יוחנן: "היה בינינו איש אחד שחטא, ולא נוכל להצילו שלא יישרף ולא יעלה עשן מקברו. דעו, כשאמות אני, אכבה העשן מקברו."

וכשמת רבי יוחנן, נפסק העשן מלעלות מקבר אלישע אחר.

‏על כן חייב אדם להסתכל במעשה אלישע אחר, והוא היה חכם גדול בתורה, איך היה נקל בעיניו לעשות עבירה גדולה כזאת לכפור בעיקר ולירוש גיהנום.

סיפור שני

רבי מאיר שאל את אלישע בן אבויה רבו. אמר לו: "רבי, מהו ענשה של אשת איש לעתיד לבוא?"

אמר לו: "בני, עד שאתה שואלני בדבר זה, בוא וראה מה כתוב למטה מן העניין: 'היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תישרפנה? כן הבא אל אשת רעהו, לא יינקה כל הנוגע בה' [משלי ו, כז, כט]".

אמר לו: "רבי, אין לו תקנה?"

אמר לו: "בני, פעם אחת הייתי יושב לפני בן עזאי חברי והיינו מעיינין בפרשה זו. כיון שבאנו לפסוק זה, אמר לי: 'ילך ויגדל יתום בתוך ביתו וילמדו תורה ויעסוק בכל המצוות, ‏ומתכפרים לו עוונותיו לעולם הבא' – על מנת שלא יחזור בעבירה ויעשה תשובה."

נענה רבי מאיר תלמידו, אמר לו: "רבי, לא ישמעו אזניך מה שאתה מדבר? אם אלו הקדוש ברוך הוא מקבלם בתשובה, על אחת כמה וכמה אתה שיש בך כל התורה כולה! ולמה אין אתה עושה תשובה?"

אמר לו: "פעם נכנסתי לבית הכנסת וראיתי תינוק אחד שיושב לפני רבו, והיה רבו מקריא אותו: 'ולרשע אמר אלהים: מה לך לספר חוקי ותשא בריתו עלי פיך?' [תהלים נ, טז] – והיה התלמיד משיב ואומר: 'ולאלישע אמר אלהים: מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך...' כיון ששמעתי כך, אמרתי: ‏על אלישע נחתמה הגזירה מלמעלה."

ענה רבי מאיר ואמר: "רבי, עשה תשובה בעולם הזה, ואני עומד בגזירה בספקולא [דין מות] שלך ליום הדין לעתיד לבוא."

אף על פי כן לא קיבל עליו. ‏כיון שמת, באו ואמרו לו לרבי מאיר: "בוא וראה האש שהיא אוכלת על קברו של רבך!"

באותה שעה פרס רבי מאיר טליתו על קברו של רבו והיה משביע האש ואומר: " 'ליני הלילה, והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי חי יי' [רות ג, יג] – ליני הלילה בעולם הזה שכולו לילה, והיה בבוקר לעולם הבא שכולו אור! אם יגאלך טוב יגאל, זה הקדוש ברוך היא, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי חי יי!"

כיון שהזכיר עליה שמו של הקדוש ברוך הוא, נכבה האש.

מכאן אמרו חכמים: "אשרי איש שהוא מעמיד תלמידים, שמבקשים עליו רחמים."

(ג, מד-מו). א: חיבור יפה, 10 (ירושלמי, חגיגה ב, דף עז, ב; ‏בבלי, קידושין, דף לט, ב, ‏ועוד). ב: מד' משלי ו, כ. – מי"ב, אחר, הגורן ח, 83-76. גסטר, סי' קמא (142). ב"י ב, 149-147, 151-149, 347, 365 (= סי' 85).