נוסח ראשון (ברוריה)

אמרו: מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.

מה עשתה אמן? הניחה שניהם על המיטה ופרשה סדין עליהם.

במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש לביתו. אמר לה: "‏היכן שני בני?"

אמרה לו: "לבית המדרש הלכו."

אמר לה: "‏צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם."

נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר: "היכן שני בני?"

אמרה לו: "הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים."

הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך.

לאחר שבירך, אמרה לו: "רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך."

אמר לה: "אמרי שאלתך."

אמרה לו: "רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו. נחזיר לו או לא?"

אמר לה: "בתי, מי שיש פקדון אצלו, הוא צריך להחזירו לרבו."

אמרה לו: "רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת לו."

מה עשתה? תפשתו בידה והעלתה אותו לאותו חדר. והקריבה אותו למיטה ונטלה הסדין מעליהם. וראה שניהם מתים ומונחים על המיטה.

התחיל בוכה ואומר: "בני, בני, רבי, רבי! בני בדרך ארץ ורבי שהיו מאירים פני בתורתם!"

באותה שעה אמרה לו לרבי מאיר: "רבי, לא כן אמרת לי, שאני צריכה להחזיר הפקדון לרבו?!"

אמר: " 'יי נתן ויי לקח. יהי שם יי מבורך' [איוב א, כא]."

נוסח שני

מעשה בחכם אחד, שהיו לו שני בנים בני זקונים, ומרוב חיבתו להם היה מוליכם עמו לבית הכנסת, ולא היה מאמין אותם עם שום אדם.

ויהי יום, יום שבת, יצא כמנהגו עמם לבית הכנסת, וקדמו הם לאביהם, והיה בדרך קיר נטוי לנפול ונפל על שני הנערים.

ואביהם ראה ויתאפק וייכנס לבית הכנסת ויתפלל תפילתו, ולאדם לא הגיד מאומה, ויבוא אל ביתו.

וכשלא ראתה אשתו הנערים, תמהה מאד על הדבר ותאמר לו: "איה הנערים? למה זה עזבתם?

ולא היה מנהגך כך!"

אמר לה: "‏הנחתים אצל איש אחד שהוא כנפשי." ויאמר לה: "פלוני החכם פייסני, שיסעדו עמו היום, ולערב אלך ואביאם."

ויאכלו וישתו, וילך החכם להתפלל תפילת מנחה וישב לביתו. ותרא האשה, שלא הביא הנערים, ותאמר: שמא אבדו הנערים ומתו, ובעלה לא רצה לגלות לה, מפני שחמל עליה שלא תצא מדעתה, ‏ותאמר לו: "אדוני, אני שואלת אותך דבר אחד."

אמר לה: "‏אמרי, מה שתרצי."

אמרה לו: "איש פלוני הפקיד אצלי פקדון מהיום ימים, ועתה בא לבקש פקדונו. היש רצונך שאחזירן לו אם לאו?"

אמר לה: "האמת והיושר, שתמהרי ותשיבי לו פקדונו."

אמרה לו: "כך משפטך, אתה חרצת, והקדוש ברוך הוא הפקיד אצלנו שני פקדונות, ועכשיו שלח ולקח אותם. אנו חייבים להתאפק ולהצדיק דינו עלינו ולהללו ולשבחו על הרעה כמו על הטובה."

ויינחם האיש בדבריה ויתאפק, ויתמה על שכלה ובינתה וחסידותה. ויצדיקו שניהם דין היוצר עליהם. ‏ויהי בלילה ההוא בא בעל הקיר שנפל להוציא העצים והקורות וכלי הבית, וימצא את הנערים חיים ויוליכם אל ביתם לאבותם, והם מתנחמים זה עם זה ומצדיקים דין יוצרם.

נכנסו אליהם ויראום ויתמהו איש אל רעהו וישקום ויחבקום וישאלום היאך ניצלו.

ויאמרו להם: "נפלה הקורה ונטה עליה הקיר, ואחר כן נפל הקיר על הקורה ונמלטנו תחת הקורה."

בוא וראה כמה גדול שכר צדיקים אלו על רוב התאפקם, ונתן להם הקדוש ברוך הוא מעט שכרם בעולם הזה ונשאר השכר קיים לעולם הבא.

(ג, מב-מד). א: מד' משלי לא, י; גסטר, סי' קמו (147); ילקוט שמעוני ב, סי' תתקס"ד. ב: חיבור יפה, 22. נ"א: ‏ליקוטי המעשים; מדרשות ומעשיות; ס' המעשיות (בגדד), סי' לא, 23; צרי היגון, 51-50. ש"א, 188 (סי' 6), 190 (סי' 9). ב"י ב, 45-41, 337-336, 362 (= סי' 86). – צפונות, קנז ("הפקדון"), רמט ("משיב הפקדון").