סיפור ראשון

מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים והיה גוי אחד בשכונתו, והיה אותו הגוי נכנס אצלו בכל יום ויום להוציאו מדתו, ולא רצה רבי עקיבא.

פעם אחת הפציר בו אותו הגוי, ולא רצה. והלך כועס. כיון שנכנס לביתו, הקריבה לו אשתו מאכלו, ולא רצה לאכול. הציעה לו מיטתו, ולא רצה לישון.

אמרה לו: "מה טעם הכעס הזה שאתה בו?"

אמר לה: "היהודי הזה אני אומר לו שיצא לדתנו, והוא לא רוצה, ואין לי חיים, עד שיצא לדתנו."

אמרה לו: "אכול ושתה והטייל, ועלי להוציאו מדתו."

אכל ושתה וישן.

כיון שהיה בבוקר, נתקשטה אותה האשה, והיא היתה נאה ביותר, ונכנסה אצל רבי עקיבא וישבה כנגד פניו. כיון שראה אותה, פנה לאחוריו והיה רוקק על ימין ועל שמאל.

אמרה לו: "‏שוטה שבעולם, מפני מה אתה רוקק? וכי מוכת שחין אני או יש בי מום, כדי שתרקוק עלי?"

אמר לה: "גברתי, לא בך אני רוקק, אלא תמהתי עליך, היאך את מבושמת מבחוץ ומלוכלכת מבפנים! ועוד אמרתי בלבי: שמא חס ושלום האש תשלוט בזה הגוי הגדול, היאך גיהנום תחרוך אותו!"

נשפך לבה כמים ואמרה לו: "הכניסני לדתך והצילני מגיהנום!"

אמר לה: "גברתי, איך תצחקי עלי ואני בבית האסורים!"

אמרה לו: "אין אני משקרת בדבר זה."

אמר לה: "גברתי, היאך אפשר שאכניסך לדתי ואני אסור בכבלי? לכי למדרש חכמים והתגיירי!"

אזלא מניה [הלכה ממנו] למדרש חכמים ונתגיירה על ידיהם. וכיון שנתאחרה, אזל בעלה למבעי יתה ולא אשכחה [הלך בעלה לבקשה ולא מצא אותה].

אמרו לו: "כבר אזלת למדרש חכמים?"

אזל ואשכחה דאיגיירא. ואף הוא אתגייר בהדה [הלך ומצא שהתגיירה ואף הוא התגייר אתה].

'ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם' [אסתר ט, א].

סיפור שני

אדון אחד. ששמו רופוס והיה מפטפט בדברי תורה כנגד רבי עקיבא. והיה רבי עקיבא מנצחו בכל פעם. והיה אותו אדון מתבייש ובא וסיפר לאשתו.

אמרה לו: "אני אפתהו ואכשילהו!" – לפי שהיתה יפת תואר ביותר.

באה אצלו וגילתה שוקה כנגדו. ורק רבי עקיבא ושחק ובכה.

אמרה לו: "מדוע עשית כן?"

אמר לה: "השניים אומר לך: מה שרקקתי – בשביל שמטיפה סרוחה באת. ובכיתי, בשביל שיופיך ‏עתיד לבלות בארץ."

ומה ששחק לא רצה לומר לה.

אף על פי כן הפצירה בו, עד שאמר לה, שעתידה להתגייר ותינשא לו.

אמרה לו: "וכי יש תשובה?"

אמר לה: "הן."

ונתגיירה לאחר שמת בעלה ונישאת לו.

(ג, כט-ל). א: גסטר, סי' סג. ב: רש"י, נדרים, נ; ס' יוחסין א, 38; שלשלת הקבלה 20; סדר הדורות ב, 155, ב"י א, 131-130, 334-332, 369, 383, 387 (= סי' 124). – צפונות קע-קעא.