מסד הנתונים |
|
מקור ישראל – האתר הישן |
|
|
|||
|
שם הסיפור |
רבי טרפון |
טקסט |
מעשה באדם אחה שהיה לו כרם. והיו הגנבים תדירים בכל יום. והיה בעליו רואה אותו, שמתמעטים ענביו, ונתברר לו שהגנבים שמו אותו מגמת פניהם. והיה מתחלה ומצר כל ימי הבציר, ובוצר, מה שהניחו לו, ועשה ממני צימוקים ואסף אותם. וכבר ידוע, שבעת אסיפת הצימוקים והדבילה אל המגירה, שמפקירים אותם הבעלים מפני מיעוטם. וקדם רבי טרפון יום אחד שבא בכרם ולקט מאותם הצימוקים ואכל. בא בעל הכרם ומצא אותו. אמר בלבו: זהו הגנב שהיה גונב בכרם כל ימות הבציר. ולא היה מכיר את רבי טרפון, אבל היה שומע שמעו. לקח אותו בחרות אפו ונתנו בשק, והפשילו לאחוריו על שכמו ורץ בו להשליכו בנהר. ובכל זה שתק רבי טרפון, עד שראה, שהוא הולך למות, וצעק: "אוי לו לרבי טרפון שזה הרגו!" שמע בעל הכרם, זכר רבי טרפון, נתבייש והניחו. אמרו: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: "אוי לי, שנשתמשתי בכתר תורה." שכל המשתמש בכתרה של תורה, נעקר מן העולם. שהיה לרבי טרפון לומר: "הניחני, ואני נותן לך כך וכך דינרין." מפני שעשיר גדול היה, ולא היה מודיעו בנפשו ומשתמש בכתר תורה. |
מקורות |
|
מלות מפתח |
|