בעיר הקודש צפת, בזמן רבנו האר"י [ר' יצחק לוריא] זכרונו לברכה, מלך אחד במדינת הים גזר אומר על היהודים יושבי ארצו החוסים בצלו, שיתנו לו סך עצום ורב מאד, אשר בלתי האפשרות בידם להביא, וקבע להם זמן כשלושה חדשים; ואם ימאנו ולא יביאו לידו הכסף בלי מחסור לזמן הקבוע, אז כלה גרש יגרשם מארצו, אחר ייסרם במשפט. ויכתוב בספר ונחתום בטבעת המלך, וישלח ספרים אל כל מדינתו לכל עמו לאמור, להיות עתידים ליום הזה, אם היהודים לא יקיימו את מאמר המלך. והיהודים אשר דבר המלך ודתו הגיע אליהם, גזרו צום ומספד ושק ואפר, ויתפללו אל אלהים בחזקה. אז עצת יי הופיעה עליהם, וישלחו שני אנשים יחידי העדה אל רבנו הקדוש האר"י זכרונו לברכה, לצאת להעתיר בעדם רינה זו תפילה, כי שמעו כי איש אלהים קדוש הוא.

אז קמו שני האנשים ולקחו עמהם צרור הכסף להוצאות הדרך הרב כאשר מלפנים בהלוך הספינה לרוח היום; ובאו לצפת ביום ערב שבת קודש. ועוד לא טעמו טעם לחם להשביע את רעבון נפשם, וגם כי עונה בדרך כוחם, לא התמהמהו, רק מיד שאלו את אנשי המקום: "איה פה הרואה?" ויראום את נווה ביתו. ויהי בבראם בצל קורת הרב, ראוהו מעוטף בלבנים ומעוטר בתלמידים, [ופניו] כזוהר הרקיע מזהירים ודומה למלאך יי צבאות.

וייראו האנשים מגשת אליו, כי פחד יי נפל עליהם, וייסוגו אחור. אז אמר להם: "מה תבקשו?"

השיבו ואמרו: "יחי אדוננו מורנו ורבנו לעולם! עת צרה היא ליעקב, על כן באנו לפני קדושנו להתפלל עלינו ולא נמות." וסיפרו לו כל אשר קרה להם.

אמר להם הרב בעיני רחמים וחינונים: "לא עת היעצב בשבת קודש; שבו פה עמדי בשבת, ובמוצאי שבת תראו את ישועת יי; ואתם אל תיעצבו ואל תיראו." וידבר על לבם, ותחי רוחם.

ויהי במוצאי שבת אחר ההבדלה אמר הרב פתאום לתלמידים ולהאנשים: "בואו עמדי! [וקחו עמכם חבלים! ויעשו כן וילכו אתו.]" עד שהם הולכים, אמר להם: "עמדו!" ויעמדו. וראו בור חפור בארץ. ואמר להם: "לקחו החבלים אשר לקחתם עמכם והורידום בתוך הבור הזה."

מיד לקחו את החבלים ויורידום לתוך הבור. וכאשר כילה החבל את ארכו, אמר להם: "משכו בכוח גדול!"

וימשכו כולם ברוב כוחם, עד אשר נלאו מאד, ויתמהו האנשים איש אל רעהו. פתאום התנשאה מיטה נאה ואיש אחד שוכב עליה, תארו תואר פני המלך. ויחרדו האנשים מאד והשתוממו על המראה. אז ניגש אליו הרב והקיצו משנתו וקרא אליו בקול גדול: "האתה הוא שגזרת אומר על אחי היהודים, שיתנו לך דבר אשר אין בידם?"

ויאמר: "הן."

אז נתן לו הרב דלי בלי שוליים ויאמר לו: "שאוב לי זה הבור עד אור הבוקר."

ובהביט המלך בהדלי ראה שהוא בלי שוליים, צעק בקול מר צורח: "אהה! אם אלף שנים אחיה, האוכל לשאוב הבור הזה בדלי הזה?"

אמר לו הרב: "ההיטב חרה לך, ולמה לא תרחם על היהודים האומללים, לבקש מהם דבר בלתי אפשרי? אם תבטל הגזירה, הרי טוב, ואם לאו, אסרוק את בשרך."

השיבו: "אני אבטל את רוע הגזירה, אך את נפשי שמור."

אמר לו: "קח את טבעתך מעל ידך וחתום וכך כתוב: אני קיבלתי כל הממון מיד היהודים עד פרוטה אחרונה!"

וחתם בטבעתו, והכתב מסר להאנשים.

אחר הדברים האלה אמר הרב להמלך: "רצונך שתלך לביתך כמו רגע דרך הבור, כאשר העליתיך משם, או תלך למחר לדרכך כדרך כל הארץ ותאחר שני חדשים?"

השיב לו: "רצוני שתורידני דרך בואי."

והורידוהו אל תוך הבור. והלכו [הרב והתלמידים והאנשים] לביתם.

ויהי בבוקר, וייקץ המלך משנתו, וירא והנה חלום, כי הוא עומד במקומו בביתו שאנן ושקט. ויאמר: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין." ולא שת לבו לזאת, כי החלומות שוא ידברון. ויהי כבוא הזמן הקבוע, שלח אל היהודים להביא את הכסף הנגזר. מיד שלחו היהודים אליו את שני האנשים עם הכתב בידם, [ויבואן] ויעמדו לפני המלך והשרים. ויהי כראותו אותם, ויכירם, וחרדה גדולה נפלה עליו ויתעלף עד בוש. ויבואו הרופאים ויחזקוהו. ואחר כך ניגשו האנשים אליו ויראוהו את הכתב וחתימתו, ויכירה ויאמר: "צדקו ממני."

אז ראו כולם מעשה יי הגדול השומר ישראל בכל מקומות מושבותם ומצילם מיד מבקשי רעתם; וצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. אז העביר המלך כרוז בכל המדינה: "מי האיש אשר יגע ביהודים, אחת דתו להמית." ונתן להם מתנות רבות, והלכו מאתו בשלום.

וכל ימיו היה משתוקק לקבל פני הרב רבי יצחק לוריא להתענג בזיו יקרו ויאמר: "מי יביא לי את האיש הזה, אעשרנו עושר רב ואגדלהו ואנשאהו מאד."

(ב, קנט-קס). מעשה נסים, סי' יג, 15-13. – ב"י ה, 178-175, 305 (=סי' 325).