נוסח ראשון

'ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד' [שמות כח, ל].

אחד מן האנוסים בא מפורטוגל לגליל העליון ויתייהד וקבע דירתו לגור בעיר הקדושה צפת, תיבנה במהרה בימינו! וישמע בבית התפילה דרשת אב בית דין הקהילה בעניין לחם הפנים, שהיה קרב במקדש מדי שבת בשבתו. ונאנח אותו הרב בדרשתו ונצטער ואמר: "ועכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן."

וילך האנוס, אחרי שמעו הדברים, בתום לבו לביתו וציווה את אשתו, שבכל יום ערב שבת תכין לו שתי כיכרות לחם מקמח מנופה שלוש עשרה פעמים ומעיסה נילושה בטהרה ותהיינה אפויות בטוב ובכל מיני יופי בתנור הבית, לפי שהוא רוצה להקריבן בהיכל יי, אולי יתעשת האלהים לו ויקבלן ויאכל את העולה ההיא. וכאשר ציווה כן עשתה לו אשתו. ובכל יום ששי בשבוע היה מוליך ומביא את שתי הלחם בהיכל יי, מתפלל ומתחנן לפניו יתברך, שיקבלן ברצון טוב ויאכל אותן ויערב לו ויבושם לו. כה היה מדבר ומתחנן, כבן המתחטא על אביו, ומניח הלחמניות בהיכל הקודש והולך לו.

ושמש בית הכנסת היה בא ולוקח את שתי הלחם, בלי חקירה ודרישה, מהיכן באו ומי הביאן, ואוכל אותן ושמח בהן כשמחה בקציר. ובשעת תפילת ערבית למוצאי שבת היה רץ אותו האנוס ירא יי אל היכל יי; וכינן שלא היה מוצא את הלחמניות שהניח, היה שמח שמחה גדולה ורבה בלבו. הלך לביתו ואמר לאשתו: "השבח וההודאה לאל יתברך שמו, כי לא בזה ענות עני וכבר קיבל הלחם ואכלו חם." [והוסיף לזרזה] שלמען השם לא תתרשלי בבא בעשייתן ותיזהרי בזה מאד: אין בידינו במה לכבד את האלהים, ואנו רואים שלחם זה ערב לו; לכן חובה עלינו, לעשות לו נחת רוח בהן! – וכן היה הולך ומתמיד הדבר זמן-מה.

ויהי היום, ויקר מקרהו, שרב הקהילה, שעל פי דרשתו היה האנוס מביא את הלחמניות לבית המקדש, היה בערב שבת בבית יי, ועומד על הבימה וחוזר על דרשתו שהיה עליו לדרוש ביום המחרת שבת קודש. והנה האנוס בא כמנהגו הטוב בשתי הלחם, קרב אל היכל הקודש והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו לפני המקום באותה התלהבות ושמחה, שהיה לו בעת היה מביא הדורון לפניו. והוא לא הרגיש, שהרב עומד על הבימה ושומע לו. ויחרש לו הרב והביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דיבר ועשה. וחרה לו עד מאד, ויקרא להמקריב וגער בו ואמר לו: "‏שוטה! וכי האלוה שלנו אוכל ושותה?! בדאי שמש בית הכנסת לוקח אותן ואוכלן, ואתה מאמין וסבור, שהאלוה הוא מקבלן! עוון גדול הוא ליחס שום גשמיות להאל יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף."

כה השמיע דברי מוסר לאוזנו, עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות. וכשראהו אותו רב קראו ואמר לו: "תן תודה לפני האיש, על מה באת עתה? ומי היה לוקח את שתי הלחם, שזה האיש היה מביא בכל יום ערב שבת להיכל הקודש הזה?"

ויודה השמש ולא בוש.

והאנוס כששמע את הדבר התחיל בוכה ומתאונן ואומר להרב, שימחול לו, כי טעה בדרשתו וחשב לעשות מצווה ולא עשה אלא עבירה כפי דבריו.

עוד לא כלו הדברים, והנה שלוח מיוחד בא מאת הרב הקדוש רבי יצחק לוריא להדורש ויאמר לו בשם רבו: "לך לביתך וצו לביתך, כי מחר בעת שעליך לדרוש מות תמות !הכרוז כבר יצא על זה!"

וייבהל הדורש על השמועה הלא-טובה וימהר אל הרב הקדוש ויבקשהו שיגיד לו, מה פשעו ומה חטאתו? וישב לו הרב הקדוש ויאמר: "מיום שחרב בית המקדש, ייבנה במהרה בימינו, לא היתה נחת רוח לפני המקום, כמו באותן השעות. שהאנוס מפורטוגל היה מביא את שתי הלחם בתמימות לבו להיכל יי וסבור היה שהשם יתברך קיבלן ממנו; ומפני כך שביטלת אותו מלהביאן הלאה, נגזרה עליך מיתה בלי שום פתח והצלה לפניך."

וילך הדורש לביתו ויצו לביתו. וביום שבת קודש, בשעה שהיה לו לדרוש, נפטר לבית עולמו. כדבר איש האלהים.

נוסח שני

רב אחד הלך בעירו בערב שבת שובה לבית הכנסת וישב על מקומו ומושבו לסדר הדרשה, שידרוש למחר. ובתוך כן בא אחד מאנשי עירו, שהיה ירא יי אבל רחוק מאד מהתורה וכמעט אפילו ידיעת בית רבו לא היתה לו; והביא צנצנת יין ושני לחמים ונתנם בארון הקודש. וכשהרב ראה זאת, אמר לו: "מה אתה עושה?"

אמר לו: "רבי, אני מצמצם פרוטה ופרוטה ממלאכתי וגוזז אני מכספי, שאזכה להביא קרבן מנחה ליי, לקיים 'כבד את יי מהונן'." [משלי ג, ט].

וגער בו הרב ואמר לו תוכחה ודברי כיבושים: "הלא הקדוש ברוך הוא אינו גוף ואינו דמות הגוף ואין לפניו לא אכילה ולא שתיה."

ואמר לו אותו האיש: "רבי, אני יודע שקרבני רצוי ומקובל לפני השם, שהרי זה זמני זמנים, שאני נוהג כן, וביום השבת בהשכמה, כשאני פותח הארון, רואה אני שאינו שם ולקח אותו אלהים, שכבר נתקבל למעלה לריח ניחוח."

ואז נזף בו הרב יותר ויותר בדברי קנטורים וביושים והסביר לו העניין שטעה בדרך זה ולא זה דרך לאהוב את השם ולעבדו בדרך כזה; ובודאי שמש בית הכנסת ידע מזה ונטלו. ואז הלך האיש לביתו בפחי נפש ובצער גדול, עבור שנודע לו עתה, שלא זכה לקרבת השם ושיהיה קרבנו מקובל אצלו.

ושלח האר"י הקדוש זכרונו לברכה לאותו הרב, שיצווה לביתו וימות, עבור שבייש לאותו האיש, ומנע מיי קרבן, שהוא לו באמת לריח ניחוח. כי מיום שחרב המקדש ופסקו הקרבנות לא היתה לו להקדוש ברוך הוא נחת רוח כמו מהלחמים והיין של אותו האיש.

ב, קס-קסג). א: מעשיות נוראים ונפלאים, 4-3. ב: ליקוטי מנהגים ב, 20; סיפורים נחמדים, 14-13. – ב"י ה, 175-171, 305 (=סי' 324). – צפונות, רנד-רנו.