מעשה בשנות קדם עצור עצר יי בעד הגשם ולא ירדה אף טיפת מטר בכל הארץ הקדושה עד אחר טבת; אף אחר התעניות הקבועות ואחר התפילות והתחנונים והשתטחות על כל קברי הצדיקים לא נענו מן השמים. אז שלח הפחה אל היהודים להתפלל על המטר. השיבו אותו דבר לאמור: אם יתנם ליכנס לתוך מערת המכפלה אשר בחברון להתחנן אל אבותינו אשר שמה, ירד גשם. מיד שלח הפחה להקאדי הגדול אשר בדמשק, ‏כי בידו מונח המפתח מהמערה, שהוא ישלח לסטאמבול להשולטן, שיתן רשות להיהודים ליכנס למערת המכפלה להעתיר על הגשם שלא ימותו ברעב.

אז חשב הקאדי בדעתו: הלא עד שיבוא רישיון מהשולטן, יתאחר הזמן, וימי הסתיו יעברו, ומה בצע יבוא להתפלל על הגשם אחר הזמן? מיד שלח אל הפחה המפתח, שיניח תכף ומיד להיהודים שייכנסו להמערה.

אז בחרו היהודים עשרה אנשים תלמידי חכמים יראי יי בעלי קבלה מעשית, והלכו לחברון ונכנסו להמערה. וירדו חמש מעלות ואמרו ספר ראשון שבתהילים בכוונה גדולה וקול מר. ואחר כך שלחו את השמש לראות, אם נתקדרו השמים בעבים, וילך וישב אליהם לאמור: "עוד השמש זורח כבימי קיץ." וירדו עוד חמש מעלות ואמרו ספר שני כסדר הראשון, וישלחו לראות, ובא ואמר: "עוד השמש על הארץ." וירדו עוד חמש מעלות ואמרו ספר שלישי ושלחו לראות. אז חזר השמש ואמר להם: "כבר נתקדרו השמים בעבים והתחיל הגשם לירד.

מיד עזבו את כוונת הגשם, להפוך אל כוונת הגאולה; וטרם התחילו לכוון כמעט רגע, בא פתאום רוח סערה מתוך המערה בקול רעש גדול ודחפם לחוץ בכוח גדול כרגע. אז הבינו, כי לא באה העת לפקוד את ישראל ואסור לדחוק את הקץ. אך פחד גדול נפל עליהם, וארכובותיהם דא לדא נקשן.

וילכו ויבואו לירושלים לשלום. ויזרעו בשנה ההיא, וימצאו ברכת יי בכל מעשיהם.

(ב, קנז). מעשה נסים, סי' יח, 23-22; שערי ירושלי, 47. – ב"י ה, 73-71, 299 (=סי' 317).