אלמנה אחת דרה בחברון ימים רבים והיתה רגילה כמה שנים להתפלל לפני המערה [מערת המכפלה] יומם ולילה לפני המקום ולסלק כל הבהמות שעולות שם, לבלתי לכת עוד לשם. והנה נפלה בעוני ולא יכלה לדור שם מפני רעב ועוני. אמרה בתפילתה: "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שמחמת עוני אסע מכאן ואין לי יכולת לדור עוד כאן מפני הרעב."

בלילה ההוא ראתה בחזיון את אברהם אבינו ואמר לה: "מה תעשי?"

ענתה לו: "אדוני, מה אוכל לעשות?" אין לי במה להתפרנס עוד, אלכה נא אל מקום אחר להחיות את נפשי.

אמר לה אברהם: "אל תזוזי מכאן ואל תניחי את מקומך ועשי את אשר אומר אליך. לכי נא אל הפקיד ישמעאל אשר בעיר מאתי ואמרי לו שיפרנס אותך, כי אני מצווה אותו לעשות זאת."

אמרה: "אדוני, הוא לא יאמין לי."

אמר לה: "בודאי ובברור הוא יאמין לך ואלך אני בעצמי אליו ואצוונו עליך." וכן עשה.

ויהי בבוקר בהשכמה, ותקם האלמנה ותלך אל הפקיד ואמרה לו: "אדוני פרנסני, כי כך ציווה לך אברהם אבינו לרחם עלי ולפרנסני; וגם הוא אמר לי, שהוא בעצמו ילך אליך לומר לך ולצוות עליך לפרנסני כל ימי חיי."

אמר לה: "אמת הדבר, כי כן ציווני, ובואי הנה אלי ואפרנס אותך כל ימי חייך; ואשרי אנוש, שיוכל לקיים מצוות אברהם אבינו!"

(ב, קנו). כ"י מנחם החברוני: הלבנון, שנה חמישית, 629. ב"י ה, 73, 299 (=סי' 318).