מנהג קדמון במקהלות ירושלים, שהשמש יקח עמו לביתו הצלוחית עם היין אחר הקידוש שעושה בבית הכנסת, ובמוצאי שבת מביאו מביתו להבדיל עליו. המנהג הזה בא להם על ידי מעשה נורא שאירע בירושלים.

לפני ימים רבים קרה מקרה זה. פעם אחת בליל חמישי, והשמש מבית הכנסת של חברת תלמוד תורה ישן בביתו שנת תרדמה ושנתו ערבה לו. פתאום בא אליו איש שלא הכירו מעולם. ויער אותו משנתו וידבר אליו בקול גדול ובחפזון: "לך מהרה לבית הכנסת ואל תעמוד, כי בוער אש להבה אדום כדם בארון הקודש מקום עמידת הספרי-תורות, וחס ושלום מזה יכול לבוא כל בית הכנסת במאכולת אש, גם כל העיר תהיה לשריפת אש."

ויחרד השמש מאד וילך במרוצה לבית הכנסת שלו ובחפזון רב פתח את ארון הקודש. וירא כי אין אש ואין דבר; רק בשעת החיפוש בארון הקודש בחשכת לילה הרגיש, כי הצלוחית של היין אינה עומדת על עמדה התמידי, וזה הדבר עשה רגש פלא בלבבו. מיד לקח הצלוחית בידו והביט בה כנגד אור הלבנה; אז הכיר בה שהצלוחית הזאת אינה הצלוחית שעומד בה היין תמיד ואחרת היא. מיד לקח הכוס ויצק מעט מהצלוחית וראה, שהוא דם. אז הבין היטב שדבר הוא, גם זכר את החלום. אז לקח את הצלוחית ושברה הלאה מבית הכנסת וכיסה את כל הנשפך בעפר; ויעמד צלוחית אחרת מלאה יין לבן כדרכו, וילך אל ביתו וישכב על משכבו. ולא הודיע הדבר לשום אדם.

ויהי ממחרת, בעת אשר עמד הציבור להתפלל תפילת שחרית, ויבוא הפחה מירושלים עם הכומר הגדול של היוונים והרבה ישמעאלים וכמרים ואנשי חיל. ויחרדו היהודים מאד מאד ופניהם חוורו כשלג לבן וכסיד ההיכל; רק השמש לא חרד מאומה, אדרבא שמח שמחה גדולה מאד בלבבו, כי הבין כל העניין לתכליתו, ויהי כמחריש לדעת.

מיד ציווה הפחה לחפש בחפש מחופש בכל פינות בית הכנסת בחורין ובסדקין; ויחפשו ולא מצאו. אז אמר אחד מהיוונים: "נפתח נא את ארון הקודש ונראה שמה."

מיד פתחו הישמעאלים את הארון ויוציאו את צלוחית היין. התחיל יווני אחד לצעוק: "ראו כי הנה מלאה דם ילד נוצרי, אשר שחטוהו היהודים לקרבן אלהיהם, אשר דרכם בכך."

וישאל הכומר הגדול את ראש הרבנים: "מה יש בהצלוחית?"

השיב לו: "לא יש בה רק יין לקידוש."

מיד לקח הכומר ויצק מהצלוחית לתוך הכוס וראה, כי הוא יין משובח וריחו נודף כבשמים, שנעשה מענבי חברון המשובחים. מיד הושיט הכומר את הכוס אל הפחה, והפחה הושיטו להעומד אצלו, וכן כולם, וכולם העידו והגידו כי הוא יין משובח.

אז ביקש הכומר הגדול את ראש הרבנים, שימחול לו על שהשבית עבודת האלהים זו תפילה, כי עליו אין האשם תלוי, רק היווני ביקש להעליל על היהודים ולאבדם על לא דבר, ושקר ענה בהיהודים הנקיים מדם הזבח.

אז שלף הפחה את חרבו מתערה ויבקש להרוג את היווני באמצע בית הכנסת. אך הכומר הגדול אחז בחרבו ואמר לו: "אפס כי לא תפארת היא לשפוך דם האדם במקדש יי."

ויהי בצאתם מבית הכנסת, נתן היווי תודה, כי הוא בעצמו עשה את הדבר הזה, מפני שנאתו את היהודים, אשר חשב שבזה ימצא חן בעיני הפחה. אך ונהפוך הוא, כי הכניס בזה חרון אף גדול בהפחה, וישלוף חרבו ויהרגהו סמוך לבית הכנסת. כן יאבדו כל אויבי יי וישראל!

(ב, קמה-קמז). מעשה נסים, סי' כב, 26-25; שערי ירושלים, 48. ב"י ה, 213-211 (=סי' 322)