סיפור ראשון (מעשה רבנו קלונימוס)

מעשה שהיה בעיר הקדושה ירושלים תיבנה במהרה בימינו, בזמן רבנו קלונימוס זכרו לברכה.

הגויים בירושלים היו שונאים ליהודים שנאה גדולה וחשבו בדעתם להעליל עליהם עלילה, ובכל יום ויום היו חושבים עליהם מזימה ומשטינים עליהם לפני מושל העיר שקר ומרמה, כדי שיעשה בהם נקמה. והוא לא היה מאמין לדבריהם ולא היה מטה לבו למועצותיהם, עד שהצוררים קצו בחייהם. ונתוועדו לילה אחד במקום מיוחד לאמור: הבה נתחכמה לו. מה נעשה להם לאבדם ולכלותם ממקומנו זה? ונתייעצו ביניהם לגנוב בן המלך מושל העיר בעצמו ולהרגו ולהשליכו ברחוב היהודים בבית הכנסת עצמו, שבזה בודאי המלך ישפוך חמתו עליהם ויהרגם בלי חמלה הם וכל אשר להם. וכן עשו, וישימו אורבים לארוב לו לנער בן המלך, בכל יום בכל הדרך אשר הוא הולך, עד שרימוהו לעת ערב והיו מתלעגים ומשחקים עמו, עד שהרחיקוהו הרבה מן העיר למקום שמם ותפסוהו וקשרוהו בקשר אמיץ ועשו בו שחיטת ממזר וקיבלו דמו בכלי אחד. והמתינו עד שהחשיך הלילה הרבה והוליכוהו והשליכוהו בעזרת בית הכנסת של יהודים ושפכו כל הדם שמה בעזרה, כדי שיאמרו כל העם שהרגוהו היהודים.

והמלך בראותו שהעריב הלילה והנער לא בא אל ביתו כמנהגו, תכף שלח אחריו משרתיו לבקשו, והלכו כל משרתיו לחפש בכל העיר ולא מצאוהו. ותידד שנתו מעיניו כל אותו הלילה, בסיבת חשבו על בנו; והוציא כרוז בכל העיר, שכל מי שראה בן המלך יבוא ויגיד! והעיר נבוכה כל אותו הלילה, בבקשם את בן המלך ולא מצאוהו.

וביני וביני, בעודם מחפשים ממקום למקום ומבית לבית, עד שמצאו אותו בעזרת בית הכנסת של היהודים הרוג מתגולל בדמו. תכף הרימוהו על כתפיהם והביאוהו לפני המלך ואמרו לו: "יחי אדוננו המלך לעולם! ראית בעיניך המעשה הרע, שעשו היהודים אהוביך לבנך יחידך, זה פרי אהבתך ששילמו לך גמולך; כדי שתאמין לדברינו, שהיינו אומרים לכבודך, שלא יש בעולם רעים כמותם."

ויהי כראות המלך את בנו הרוג לפניו, וכשמעו את דברי כל המוניו, ותבער אש בקרבו וחמתו בערה בו, ותכף שלח לקרוא לכל חכמי וגדולי היהודים שבעיר [ירושלים] ואמר להם: "אני רוצה מכם, שתחקרו ותודיעוני, מי הוא בעל ריבי שהרג את בני יחידי חמדת לבבי, כדי לנקום נקמתי ממנו; ואם לא תודיעוני, אני עושה כליה בכל ישראל!"

ויהי כשמעם, נהפכו פניהם כשולי קדירה ולא מצאו מענה בלשונם והשיבו לו בכובד ראש ובשפה רפה: "תנה לנו זמן להשיב לך תשובה!" ונתן להם זמן, ויצאו מלפניו בפחי בפש, כדי להתוועד בבית הכנסת כל העם ולגזור תענית ציבור ולהתחנן לפני יי.

ויהי כשמוע רבנו קלונימוס זכרו לברכה את הצרה הגדולה הזאת, שכל ישראל המה בסכנה עצומה, תכף קם ועלה אצל המלך ויאמר לו: "אדוני המלך! תאמין לי שגדל צערי, כשמעי המאורע שאירע לבנך, אבל בעזר שדי אלוהינו תהיה בטוח, שאני אגלה לך מי הוא בעל דברים שלך, כדי שאתה תנקום ממנו נקמתך, נקמת בנך יחידך. ברם תן לי זמן שעה אחת להתפלל ליי אלהינו, שיעשה נס ופלא להודיע לנו, מי עשה הדבר הרע הזה?" ונתן לו רשות.

ויצא מלפניו והלך וטיהר עצמו וטבל והחליף שמלותיו, והלך לבית הכנסת ופתח את ההיכל והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא בבכיה ובתחנונים ואמר: "רבון העולמים! אל תשחת עמך ונחלתך! כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה!" וכן על זה הדרך [אמר] פסוקי תחינה [רבים] ואמר שלוש עשרה מידות של רחמים מעוטף בטלית, והשתחווה להיכל ונשק ספר התורה ויצא. ומשם עלה אצל המלך ומצא שהיו כל גדולי המלכות יושבים לפניו להתייעץ, מה לעשות ביהודים? והשתחווה לפני המלך, ויאמר להם: "הביאו לי חתיכת נייר!"

ויביאו לו. וכתב שם קדוש על הנייר ודיבקו במצח הנער ההרוג אשר לפניהם, ותכף קם הנער חי ועמד על רגליו. ענה הרב רבנו קלונימוס ושאל לאותו הנער לפני המלך אביו ולפני כל גדולי המלכות היושבים לפני המלך ויאמר לו: "בני, אני רוצה ממך, שתספר כל עניינך במשלם לאביך המלך ולכל אלו האנשים היושבים פה, ומי הוא בעל ריבך, ואשר אירע לך."

ויען אותו הנער שהיה הרוג מת וסיפר להם כל העניין על מתכונתו מתחילה ועד סוף ומי האיש שהרג אותו; ובכלל הרשעים שעמדו עליו להרגו, הראה להם שלושה אנשים מהיושבים לפניהם. וכשמוע המלך, נבהל מדבריו. ענה אותו הנער ואמר למלך אביו: "למה נשארת תמה ומבוהל מדברי? אם לא תאמין לאלו הדברים שסיפרתי לך, הנני נותן לך אות וסימן וראיה גמורה, כדי שתאמין, וייכנסו דברי באזניך: תשלח אחד ממשרתיך למקום פלוני שהרגוני ושם ימצא אבן אחת מלוכלכת בדם, בסיבה שבשעה ששחטוני ניתז הדם עליה ונתלכלכה; ותאמר לו שיקים אותה ויביאה לכאן לפניכם."

וכן היה. תכף שלח המלך ממשרתיו למקום שאמר להם הנער ההרוג, והקימו אותה אבן והביאוה לפני המלך. וכשהניחו האבן לפני המלך וראה אותה, תכף חזר אותו הנער ונפל מת כמו שהיה.

ומרוב כעסו וזעמו שכעס המלך, תפס כל אותם הרשעים בעלי ריבו שהיתה ידם במעל, וקשר אותם בשלשלאות של ברזל והניחם בבית הסוהר. ואחר כך שלח אחרי כל היהודים שבעיר, גדולים וקטנים ויאמר להם: "תדעו שהאנשים הרשעים האלה הם בעלי ריבי, אשר הרשיעו לארוב ולהרוג את בני, כדי להעליל [עליכם]; ולא נח [רבכם] על הדבר הזה, עד שגילה קלונם ומרמתם ועלילותם, ותוכן אמונתכם וישרותכם. ובכן הריני מוסר האכזרים הצוררים האלה בידכם, שתעשו להם כרצונכם."

וכן היה שתפסו היהודים לאותם הממזרים והענישו אותם בעונשים קשים ומרים, כפי תאוות לבם, יותר ממה שעשו לעשרת בני המן.

כן ינקום יי נקמת כל אויבינו ומבקשי רעתנו, ויפר עצת אויבינו העומדים עלינו בכל דור ודור לכלותנו, וימהר לגאלנו וירים קרננו על כל שונאינו במהרה בימינו!

סיפור שני (קטע)

שמעתי, כי בספרד העלילו קצת, שמצאו נער בבית איש יהודי, הרוג וקרוע כנגד הלב. ואמרו, כי הוציאו את לבו לחוג בו. ובא דון שלמה הלוי, וחכם ומקובל היה, ושם תחת לשון הנער שם אחד. הקיץ הנער ואמר, מי הרגו ומי הוציא את לבו להעליל נגד העניים היהודים.

ולא ראיתיו כתוב, וכך שמעתי.

(ב, קמג-קמה). סיפור א: עושה פלא ב, 61-60; מוראים גדולים, 10-8. ב"י ה, 216-213, 306 (= סי' 323). - ב: שבט יהודה, סי' סא, 94. ב"י ה, 306.