מעשה באשה אחת כובסת בשנות קדם. והיא היתה יראת אלהים עד מאד בירושלים, שכולה וגלמודה מבעלה ובניה, והחיתה את נפשה, בהביאה ביגיעה ובעמל כפיה את לחמה, בכבסה את שמלות הבד בעד עשירי העיר. ככה כיבסה גם השמלות בעד השומר העומד במשמר על קבר דוד המלך עליו השלום.

ויהי היום והשיבה אליו את השמלות המכובסות כשלג, והוא היה לבד; עמה בחצר ההיכל. אמר אליה: "הנך אשה יקרה וטובת שכל, ונפשי חשקה לתת לך מתנה לפעולת צדקך. היש את נפשך לראות את כבוד החדר הפנימי מקבר דוד המלך, אשר לא שזפתו עוד עין מבני אמונתך?"

ענתהו ואמרה: "כי שובע נעימות כזאת אעלה על ראש שמחתי."

ויאמר אליה: "אם כן אפוא קומי ובואי אחרי!" ויצעד לפניה, עד הגיע לפתח מתחת לקרקע, ויפתח שם את הדלת ויצו לה לבוא שם. כמעט דרכה כף רגלה על הסף, סגר חיש מהר את הדלת אחריה ויניחה בדוּדה במקום חושך באופל, והוא לא איחר כרגע למהר ולרוץ אל הקאדי ולספר לו, כי אשה יהודית הרהיבה בנפשה עוז להתגנב ולבוא בלאט אל קבר הנביא דוד. וכאשר נגלה אליו הדבר, מיהר וסגר את הדלת אחריה, למען תפשה ולמסרה למשפט. כשמוע הקאדי את דבריו, חרה אפו מאד ויקרא: "חי הנביא, כי בנפשה עשתה האשה את הדבר! הוציאוה ותישרף!

האומללה הבינה, כי התל בה השומר במרמה ובזדון לב, וכי רק כפשע בינה ובין המוות. ותתנפל מלוא קומתה ארצה ותרם קולה בבכי תמרורים ותתפלל אל יי למלטה מרשת השחת הנטמנת לה ומחץ המוות, למען עבדך דוד. היא מדברת על לבה, פתאום עמד איש שיבה בהדרת פנים מתנוצץ כברק מול פניה, והחדר האפל נתמלא אור זיו יקרו ויאחז בידה בלי תתחלחל וינהלה בארחות מחשכים מתחת לקרקע, עדי הגיע עמה אל פני חוץ מבינות לערימות תל שממה. ושם אמר אליה: "‏עתה הרימי פעמיך ומהרי ואל תעמודי עד בואך אל משכנך, ושם התייצבי חיש אל השוקת לכבס כדרכך פעם בפעם, ולא תיוודע בך מאומה מכל הנעשה פה אתך."

כמעט ביקשה האשה התמימה להודות למציל, והנה נעלם מעיניה ואיננו.

בשעה הזאת בא הפחה והמופתי וכל שוטרי העיר וישמעאלים רבים אתם, למען תפוש את החוטאת ולהקריבה למולך. ויפתח את החדר, אך אחרי בקשם בו חפש מחופש ולא מצאו שם שום איש ואשה, אז קרא הקאדי בחרות אפו אל השומר: "הלצחק בנו קראת לנו הלום?"

ויישבע השומר בחיי הנביא, כי לא דיבר רק אמת, ויקרא גם הכובסת בשם. חיש שלח הקאדי אחדים ממשרתיו אל מקום מגורי האשה, אשר נקבה בשם. וימצאוה שוקדת על מפעלה כיום ביום, מבלי שבות ממלאכתה. שאלה את משרתי הקאדי כמתנכרה: "מה תבקשו הנה?"

אמרו לה: "העוד לא יצאת היום מפתח ביתך החוצה?"

ובזעקת מריבה ענתם: "מעת עלה השחר הנני עומדת פה על מפעלי, והמלאכה מרובה, לא נשאר לי רגע לצאת החוצה, למען הביא את כל השמלות הכבוסות לעת ערב למקום תעודתן."

כאשר שבו השלוחים ויספרו, איך מצאו את האשה במלאכתה, חשבו כולמו את דברי השומר לכזבים, ויתפשוהו וישליכוהו אל המדורה אשר הבעירו שם מענפי זית יבשים, וישרפוהו שם בפקודת הקאדי.

מן היום ההוא והלאה הביאו כל אנשי העדה לכובסת התמימה את שמלותיהם לכבסן, בחפצם לדעת מאומה על אודות הדבר הנפלא הזה. אך היא הראתה פנים זועפים לכל השואל. רק בשכבה על ערש מותה, סיפרה את הפלא אשר קרה לה. וכל הונה אשר רכשה בשקידת כפיה הניחה לעדת ירושלים, וציוותה מחמת מיתה, כי אחד מן המורים יאמר קדיש מדי שנה בשנה על קברה בתקופת יום מותה. וכן ייעשה עוד עד היום הזה.

(ב, קמ-קמב). מעשה נסים, סי' ג, 4-3; מוראים גדולים, 76-75; מד' אבות, 44; שערי ירושלים, 42-41. ב"י ה, 66-63,299 (= סי' 314).