מעשה בשנות קדם ביקר הפחה בירושלים את קברי מלכות בית דוד, והנה שם חלון הנשקפה אל המערה, ובהשתחווייתו נפלה חניתו המשובצת במילואת פנינים ואבני יקר מאזורו אל החלון. ויצו להביא את חניתו, ויורידו איש ישמעאלי בחבלים אל תחתית הקבר; אחר רגעים אחדים העלוהו, והנהו מת באין רוח חיים. אחר כך הורידו את השני, ובהעלותם אותו אחרי בוש, והנהו מת כראשון. וככה השלישי וככה הרביעי. אז נשבע הפחה, כי חניתו יקרת הערך תושב אליו, גם אם יאבדו עבורה כל תושבי ירושלים.

ויענה הקאדי אל הפחה: "אל נא תשחית, אדוני, בחמתך מספר רב מבני אמונה! אולם שמע נא אמרתי, עצת עבדך: שלחה נא אחד מעבדיו אל החכם באשא [ראש היהודים] למען ישלח לך אחד מן היהודים להעלות את חניתך; ואם מאן ימאן, אז תגזור אומר לאבד את כל היהודים. אך כפי דעתי נאמנה תושב לו חניתך, כי רב חן היהודים בעיני הנביא דוד למלאות חפצם ורצונם."

וייטב הדבר בעיני הפחה, וישלח אל החכם באשא ראש הרבנים בירושלים ויצווהו לשלוח לו אחד היהודים להשיב את חניתו מקבורת דוד המלך עליו השלום. ויחרד הרב מאד ויילפת לחלל את קדושת מקום קברות המלכים במדרך כף רגל, ויצר לו על אבדן מולדתו; ובהשתפך נפשו בבכי חילה את פני השר לתת לו מועד שלושת ימים, ובקשתו ניתנה לו. כשובו הביתה אסף את כל העדה ויצוום לצום שלושת ימים, ומדי יום ביומו הלך עם כל האנשים והטף אל קבר רחל אמנו להעתיר רינה זו תפילה בעד בני ישראל והרימו קול יללה. ממחרת יום הרביעי אמר אל בני עדתו הניצבים עליו: "על אחד מאתנו לשום אשם נפשו ולהימסר לממיתים בעד כולנו, בלכתו אל קברי המלכים. עתה מי מכם ילך ויכפר בעד עדת יי?" ובראותו, כי החרישו כולמו ואין קול ואין עונה, הוסיף לדבר: "אם כן איפוא בחיק יוטל הגורל ויוכיח!" ונפל הגורל על משרת בית התפילה, איש תמים במעשיו; ויען ויאמר: "הנני עבד לאלהי ישראל!"

ויכן את נפשו ויתקדש בטבלו שלוש פעמים במקווה, ללכת בארח המוות אחר היפרדו מאת בני ביתו ומשפחתו ומעם כל העדה העומדת. בדמעות מאין הפוגות שם לדרך פעמיו לעלות ציון אל מקום קברות מלכי-יהודה. והפחה כבר הוחיל שם עם אחוזת מרעיו ומשרתיו חלוצי נשק. ויורידו את שמש בית הכנסת בחבל אל החלון. הפחה הטה אזנו להקשיב בעד החלון רב קשב, ולב היהודים הבאים לשלח את הלקוח למות התחלחל בקרבם. אחרי רגעים אחדים שמעו פתאום קול המולה דקה הקורא: "העלוני!" וימשכו בחבל, ואחת אחת נראתה החנית ויבוא גם הניצב המלא פנינים ואבני יקר אחרי הלהב; ואז התנשא ראש השמש, אשר פניו כמת חוורו, ואחר כך נראה כל גופו. ויושט את החנית אל הפחה המשתומם. וגם כל העם נפלו על פניהם ואמרו: ברוך יי אלהי ישראל! ומן היום ההוא והלאה נכבדו היהודים בעיני הפחה מאד.

אחרי כן צהלה העדה ושמחה, ומשתה גיל וששון בכל בית, וקול מנגנים במצלצלים ובתופים נשמע מסביב. ובמשפחת השמש עלתה ההצלחה על כולנה, בהעניקם אותו במאכל ומשתה ובאשכרי זהב וכסף עד בלי די. כל העם חשקה נפשם לדעת את מראות קברי המלכים ותמונתם והמעשה הנעשה עמו שם. אולם הוא החריש. רק אל החכם באשא גילה את סודו, כי פתאום בהיותו בחשכת האופל עמד זקן ואיש שיבה מתנוצץ לפניו והביא אליו את החנית ויחרש.

(ב, קלט-קמ). מעשה נסים, סי' ב, 3-2; מוראים גדולים, 75-74; מד' אבות, 44; שערי ירושלים, 41; רשומות ב, 482. ב"י ה, 63-61, 299 (= סי' 313). – צפונות, רכה ("קבר דויד").