בשנת שלוש מאות לאלף חששי נגלו יסודות בית המקדש שארית הפליטה על ידי מקרה. כי כאשר כבש השולטן את ירושלים, איווה למושב לו בלשכה, אשר בה עתה בית מועד שופטי הישמעאלים במערב בית המקדש, היא לשכת הגזית ישיבת הסנהדרין, ונקרא בלשונם מחכימה, לשין חכימיא על שם חכמי הסנהדרין.

ויהי היום, וירא המלך אשה זקנה נכריה מביאה שק מלא אשפה ומשלכת אותה על גבעת אשפתות הקרובה למשכנו; ויחר אפו מאד, על אשר העזה פניה לשקץ מקום משכן כבודו, ויצו להביא את האשה לפניו. וצידקה את נפשה לאמור: "מהרומיים אנוכי ומקום מושבי רחוק מירושלים דרך שני ימים, ומצוות אבותי אני עושה; כי כן יסדו ראשי הרומיים, אשר כל איש ירושלים יביא אשפה הנה בכל יום, וכל היושב בבנותיה – שתי פעמים בשבוע, והיושב דרך שלושת ימים ממנה – פעם אחת בחודש; כי פה היה בית אלהי ישראל, ואחרי אשר לא היה לאל ידם להרוס עד היסוד בו, גזרו לכסותו באשפה וטיט חוצות, למען לא יישאר זכר למו.

ככלותה לדבר ציווה המלך לתתה במשמר, עד אשר יחקור הדבר אם אמת בפיה. ויצו על עבדיו לעמוד מרחוק ולתפוש כל אשר יביא אשפה למקום הזה; וכל איש אשר תפשו, אמר כדברי האשה. וכראות המלך, כי כן הוא, ויעבר קול בארץ: "מי האיש החפץ חן וחסד מלפני, יבוא הנה ויעשה כל אשר יראה ידי עושות." ויקח בידו איזה כיסים מלאים זהב וכסף, גם סל ומטאטא. והלך אל התל ההוא ויפזר עליו הכסף, למען יקפצו העניים ללקטו ומאהבת הכסף יפנו האשפה מן המקום ההוא. והוא עמד עליהם לזרזם. גם עשה בעצמו במלאכה וגרף עם עבדיו ושריו. וכן עשה יום יום עד חודש ימים, עד אשר טיהר המקום ונגלה כותל מערבי ויסודות הנראים עתה לעין כל. – ואת האנשים אשר החזיקו באיוולתם ויוסיפו לחטוא בימים ההם, נתנו במאסר. ומהם ניתחו שלוש נשים לגזרים וקבעון במסמרות סביב העיר, למען ישמעו וייראו. והעביר קול בכל מלכותו, לבל יערוב איש לבו לטמא את המקום הזה, ואף לא לירוק בו, כי קדוש הוא לאלהי ישראל.

ואחר כך קרא לראשי היהודים אשר שם ודיבר על לבם, לבנות הבית מכספו. ויענו אותו בבכי לאמור: "עלינו לברך לאדונינו המלך ולהודות לו על החסד הזה אשר עשה עמנו ועם המקום הקדוש הזה; אך כפי מסורת אבותינו בידינו לא נוכל לבנות הבית הזה, עד יבוא גואל הצדק להשיב כבודו כבראשונה."

ויאמר המלך: "אם כן איפוא אבנה אותו לבית תפילה עבורי, כאשר אמר שלמה: 'וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא... ובא והתפלל אל הבית הזה אתה תשמע השמים מכון שבתך!' [מלכים א ח, מא-מג]" והשיבם לבתיהם לשלום וקרא להם דרור בארצו.

(ב, קלז-קלח). שערי ירושלים, סי' י' 43-42‏; מוראים גדולים, 37‏; אלה מסעי, 14-12‏. ב"י ה, 58-56, 298 (= סי' 311). – צפונות, רכה ("כותל מערבי").