בימים ההם ציוה המלך מוחמד השני ויעבירו קול במחנה לאמור: "איש לא יהא רשאי לצאת מפתח ביתו החוצה משתי שעות של הלילה ולמעלה, ואפילו לקנות לחם או כל מאומה." וגם למוכרים ציוה לאמור: "לא תמכרו לשום אדם בלילה דבר גדול או קטון."

ויואל המלך לנסות את עבדיו ואת המוכרים, אם עוברים על מצות המלך. ובנשף בערב יום באישון לילה באפילה התחפש המלך וילבש בגדים אחרים וילך הוא ושני אנשים עמו. ויקר מקרהו ויבוא אל שער יהודית אחת, שהיתה אושפיזכנית והיתה מוכרת יינות, שמנים וסלתות וכל מיני מזונות. ויבוא המלך ואנשיו אל האשה בלילה ויסובו על הבית, מתדפקים על הדלת.

ויען המלך ויאמר: "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה והשקיני נא מעט מים, כי צמאתי, מכרי כיום את לחמך לי."

ותען האשה לאמור: "לא אוכל לעשות כדבר הזה. ראה, אתה אומר אלי לעבור על מצות המלך והיא לא תצלח."

ויוסף עוד המלך לדבר ויתחנן לה לאמור: "דלתיך לאורח תפתחי, איש עני אנוכי ובביתי אין לחם ואין שמלה, כי עתה באתי מן השדה בערב, חי יי, אם יש לי מעוג, כי אם מלוא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת. ספקיני נא לחם ויין, בואי עשי כדברי, אם נא מצאתי חן בעיניך."

ותען האשה ותאמר: "לך מעלי ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני?"

ויוסף עוד המלך לדבר: "אם כן איפוא זאת עשי, פתחי החלון קדמה וירי לי משם מעט לחם ומעט יין, הגמיאיני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי. אפתח פי ושפכי הרבה לתוכו ואני אתן את שכרך."

כמו פתן חרש יאטם אזנו, אטמה אזנה משמוע ותרם ימינה ושמאלה אל השמים ותישבע בחי העולמים, כי לא תתן לו מאומה דבר קטון או גדול, וחוטא למלך חומס נפשו, חמת מלך מלאכי מוות. מי יאמר לו מה-תעשה? – וכהנה רבות.

וירא המלך, כי האשה טובת שכל ולא נפתתה לתת לו מאומה, והנה לא שמעה עד כה. ויאמר המלך בלבו: "אשה יראת המלך היא תתהלל ויהללוה בשערים מעשיה." ויוצא המלך אבן אדומה ויתו על דלתות השער להכירה בשובו, ויסר וילך.

ויהי ממחרת, וישב המלך לשפוט את העם. ויזכור את היהודית ואת אשר עשתה, וישלח איש מלפניו אל מקום פלוני ופלוני, ויאמר לו: "לך אל תחנותי ושם תראה דלת אחת משוחה בששר מסומנת על המשקוף, ושם אשה אושפיזכנית והביאה אצלי."

וילך האיש ויבא את האשה ותעמוד לפני המלך ותשתחו אפים ארצה.

ויען המלך אליה וידבר אתה קשות ויאמר: "שמעי נא האשה הניצבת עמדי בזה."

ותאמר: "דבר, כי שומעת שפחתך."

ויאמר: "אי מזה את?"

ותאמר: "יהודית אנוכי."

ויאמר: "הלא ידעתי, הלא שמעתי כי היהודים רחמנים, גומלי חסדים הם, ומדוע שיחתּ רחמיך ולא חמלת על העני הקורא אליך בנשף בערב יום: 'מכרי לי פת לחם ואסעד' – ולא שמעת בקולו ולא שמת על לבך ותשלחי אותו ריקם ולא חמלת על עניו ועל רישו, וּבָת טוָת [לן בצום] ולא טעם לחם או כל מאומה, והוא עייף ויגע, ולא יראת אלהים. ועתה דעי נא וראי, כי רעתך רבה, כאחת הנבלות עשית, כי תראי ערום לא ריחמתו ומרעב מנעת לחם. גדול עוונך מנשוא."

אז ענתה היהודית לאמור: "חלילה לשפחתך מעשות זאת, ומי בכל עבדיך רחמנים וגומלי חסדים כיהודים החמודים. אל ישם המלך על לבו דבר, כי לבעבור היותו תוגר חס וחלילה עשיתי כן ומפרנסין עניי גויים, ואנו מצווים עליהם. רק למען אשמור לעשות את כל אשר גזרת עשיתי כן, ושום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים לעבור על ציוויך? הלא באזנינו ציוית לאמור: 'איש ואשה אל ימכרו בלילות!' מה פשעי ומה חטאתי, אדוני?"

ויען המלך וידבר על לבה דברים טובים דברים נחומים: "שלום לך, אל תיראי. ידעתי כי לבעבור שמור מצותי עשית את הדבר הזה. ברוך טעמך וברוכה את, אשר כליתיני היום הזה מבוא בדמים. לכי לביתך ואני אצווה עליך!"

ויצו המלך את עבדיו את הסופרים ויצא דבר מלכות מלפניו וייכתב ככל אשר ציוה המלך את האחשדרפנים והפחות ועושי המלאכה לתת להיהודית הנ"ל עשרים לבנים [מטבעות של כסף] ביום מדי יום ביומו עוד כל ימי הארץ זרע זרעה עד סוף כל הדורות ומנחה וניחוחין אמר לנסכה לה, יען כי נמצאה נאמנת בחוק-המלך ודתו ולא נטתה ימין ושמאל.

(ב, קטו-קיז). דבי אליהו, 44-42. ב"י ד 158-155, 282. – צפונות, רסב-רסג.