נתקנאו בו בני אדום בהרב רבי יצחק בר ששת בבואו מסרקוסטה למיורקה והעלילו על שני בניו ושרפום במדורת אש. ועשו לו שלשלאות של ברזל לתפשו בהם, כדי שיראו עיניו כידו ולא ירחם על בניו להשליכם ולהשליך עצמו עמהם לאש. והיו אומרים לו: "אבינו, תן לנו מים לשתות!" והיה אומר להם: "‏עכשיו תשתו, בני, ממעיין גנים באר מים חיים."

נתחבטו בו בני אדום ורצו לשלוח גם בו יד והבריחוהו לתוניס. שלחו בני אדום למושל תוניס חמישה כיכרים מהממון לשלחו להם, לעשות בו כטוב בעיניהם, והבריחוהו לעיר אלגיר וניצול. אמנם נהגו בו היהודים, שהיו באותו זמן, בזיון וקלון. וקצה נפשו בעיר הזאת והלך לעיר שמה אלמאדיה והיה בה קהל, אולי ימצא שם מנוח. ולא מצא מנוח ויקילוהו וביזוהו.

באחד מערבי שבתות נתקבצו עליו הנערים ויתקלסו בו ונתקבצו עליו כמו שעשו לאלישע עליו השלום: 'עלה קרח! עלה קרח!' [מלכים ב' ב, כג].

באותה שעה, כשנלאה נשוא וכלכל עוד לא יוכל, עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל, ויקללם בשם הקדוש ברוך הוא. אף הוא יצא מחוץ לעיר ותקע תקיעה שברים תרועה תקיעה והלך לו.

מאותה שעה עד היום יד יי היתה בקהל ההוא ולא נשאר מהם שריד ופליט בימים מועטים ולא נתיישבה עוד העיר ביהודים.

(ב, קז-קח). דברי יוסף, 24-23‏. ב"י ה, 146-145, 304.