סיפור ראשון

היה מלך בספרד, שהכביד ידו על האנוסים בארצו. ויראה פעם הכומר על משכבו בהקיץ שני מלאכים שאמרו לו: "אמור למלך, שייזהר מלהכביד עולו על אנוסי היהודים, ואם יכביד, ימות במיתה קשה ורעה."

ולא שמע המלך לדברי הכומר שאמרם לו, ויחלה המלך במחלת כינים קשה, שבאו עליו רבים כעפר הארץ והיו מחליפים המיטה והסדינים, וכהרף עין באו כבתחילה וימיתוהו. וידע כל העם, כי אצבע אלהים היא.

וימלוך בנו תחתיו, וגם הוא הכביד את ידו על האנוסים. ויהי כעבור שבע שנים למלכותו, חזרו שני המלאכים לבוא אל הכומר בהקיץ על משכבו ויאמרו לו: "לך אמור למלך, שהוא

חושב מחשבות רעות על האנוסים לקבצם כולם במלכותו ואחר כך אומר להרוג את כולם, ורעה גדולה תבוא עליו על ככה."

ולא רצה עתה הכומר לבוא ולהגיד למלך את הדברים, באמרו: "‏אולי חלום היום הוא, והחלומות שוא ידברו. וחזר לראות בהקיץ את שני המלאכים האלה וחרבותם שלופות בידם ויבקשו להתיז ראשו של הכומר, עד שהודה להם לבוא אל המלך. ויוסיפו המלאכים לומר להכומר: "לך אמור למלך, כי ידע נאמנה, כי המלכות תיפסק ממנו. ואם יען ויאמר לך: 'מעתה אמליך את בני תחתי' – תאמר לו: 'אתה דע, כי הוא יימלט. בימיו יבוא איש אחד משבט יהודה דרך ים אוקינוס למחוז פורטוגל ויחרים מלכותך ומלכות כל הנוצרים'."

וישלח המלך בשמעו את הדברים, אחרי האינקויזיטור הגדול להודיע משפט האיש ההוא.

ויאמר למלך: "הכניסהו עתה לבית הסוהר."

ויאמר הכומר להאינקויזיטור: "דע לך, כי מחר תמות, וקודם שתמות יינתן אות ומופת בשמים לעין כל, כי ייראה בחצי היום כוכב אחד כשיעור שאר הכוכבים, וכולו אדום כדם בחציו העליון ובחציו ולמטה כעין דם וליחה, ובקצהו התחתון שני זנבות ארוכים כשיעור עשר חניתות והאחד קצר מחברו."

וכן היה כדבר האיש. וכשראה המלך כך, ציוה להוציא אותו ‏מבית הסוהר, אבל הניחו בפלטורין שלו כעין הנאסרים שלא יצאו חוצה. וכל זה עשה בעבור השרים המקשים ביהודים. ואמנם כל הימים היו המלך והכומר מתלחשים יחד בסתר בענייני התורה הישנה, ויאהבהו המלך כבבת עינו.

סיפור שני

בשנת חמשת אלפים שלוש מאות ליצירה באה ספינה מויניציאה, ובה זקן אחד מאנשי הדרום, ושמו קוריאל, שהיה ספן על שלוש ספינות גדולות. ואחיו היה חשמן ברומי. והזקן הזה הניח את שררתו לאהבת התורה הקדושה.

וזה היה הדבר. בארצו ארץ פורטוגל נראתה נבואה לאחד מקרובי המלך ולא אֲמָרָהּ. ויבוא אליו אחרי ארבע עשרה שנה המלאך שנית ויאמר לו, שאם לא יגיד דבריו, יהרגהו. ויאמר ‏האיש בלבו: "אוי לי אם אומר את הנבואה, שמא יתפשני המלך ויתנני בבית הסוהר ואוי לי אם לא אומרה, ואיהרג מהמלאך!" ויבוא למלך ויגד לו את הנבואה.

וזה דבר הנבואה: מהיום לסוף שתי שנים יקום גואל מזרע דוד המלך עליו השלום וישיב כל הממלכות לתורתו ודתו. כולם, כל העמים, יעבדו את השם יתברך, ויבער כל עבודות זרות ועובדיהן מן העולם. האות הראשון: שבזה הלילה יצא כוכב בזנב ארוך על ארמון המלך. והאות השני: מהיום ועד שלושים ושמונה ימים ימוּת גדול האינקויזיטורים. והאות השלישי: ‏שמהיום ולסוף שתי שנים ימות המלך עצמו.

ויתקיימו שני האותות הראשונים, ככל אשר דיבר האיש.

וכראות המלך כן, המליך את בנו הקטן בחייו, כי ירא מן האות השלישי, פן ימות הוא וימלוך אחר תחתיו שאינו מזרעו. את הרואה שם בבית הסוהר כדבריו בעצמו.

(ב, קו-קז). סיפור א: שבחי ר' חיים ויטאל, 19-18. סיפור ב: שם, 19. – ב"י ה, 151-149, 152-151, 304.