כאשר הסכים המלך דון יואן מפורטוגל להביא את בני ישראל אל דתם, חשב מחשבות בלבו לאמור: "אם יש לאל ידי לפייס את האדון הישיש דון יוסף יחייא מבני הנדיבים להמיר, בראות בני ישראל כי המיר דתו גיבור בן שנים שבעים / חשובים יעשו גם הם כן ויהיו רעים אהובים."

וישלח אחד משרי הפרתמים הניצבים אל הישיש לאמור: "‏המלך ציוה, לך רד ועשה כרצונו / להמיר דת ולהיות עבד ‏לאלוהו ולכהנו / וימליכך על ערי בראגנצה ומקנה קניינו. / ואם לא תעשה כן, אין תקנה לאחריתך."

וכשמוע הישיש דבר המלך בגינו / בכה ויתחנן אֶל אֵל, שיראה צרת נפשו בהתחננו. / ויקח עמו את שלושת בניו, הרב דוד ומאיר ושלמה, כולם אנשים חכמים / ויברח מפני חמת מלך ארץ ולאומים / ויעזוב את כל אשר לו ואת כל בני ביתו ומשפחתו השלמים / חמישה עשר בתי בני יחייא בחכמה ובמידות טובות, מזקינים בעושר ובנעימים.

והמלך רדף אחריו ביבשה ובים בעצי אלגומים / ולא השיגו, כי נעשה לו נס בלילה ההוא, והגיעה האניה ברוח קדים עזה למלכות קשטילייא.

וחזר המלך לאחוריו בלי שביה / וכארי נוהם שלח ידיו בשלומיו אנשי בריתו בני יחייא / וישלח בהם מכת חרב ואבדן וכליה. / ויפתה את כל היהודים להמיר את דתם, ורובם קידשו

את השם ונהרגו בשנת חמשת אלפים שתי מאות תשעים ושש ליצירת העולם.

והישיש ובניו נלכדו בקשטיליא לדונם לשרפה / בעברם דת המלכות בקומה זקופה.

(ב, קה). תורה אור, 2. ב"י ה, 145-144, 303.