בזמן המלך דון מנואל בן המלך אלפונשו בעיר אוקניא קרה, כי איש נוצרי נכנס בביתו נער קטן כבן שלוש שנים. והנוצרי איבה היתה לו עם הנוצרית אם הנער, ואמר: "לך חוצה, בן

הסוררת המזנה."

וכשלא יצא מיד, קם ובעט בו והכהו בבטנו. ומת הנער. וכי ראה, כי מת, החביאו ובלילה השליכו בחלון איש יהודי שכנו. והיהודי איננו בעיר. ותקם האשה [אשת היהודי] בעוד

לילה ופרחה נשמתה ונתעלפה מרוב פחדה, כי ראתה, שלהעליל עליה השליכוהו שם. והלכה לפתח הבית לראות אם תוכל להשליכו בפתח איזו נוצרית, ושמעה אם הנער צועקת ומבקשת

בנה, והשכנים אומרים לה: "בבית יהודי זה נכנס ולא יצא עוד."

וערב חגם היא זה כמו שהוא מנהגם, והעניה היהודית, כי שמעה, פרחה נשמתה מרוב הרעדה וחשבה אופן הצלה, ולקחה ‏הנער וחגרה אותו על בטנה ולבשה לבושיה עליו, וכאשה מעוברת ישבה על המשבר והתחילה לצעוק כאילו היו לה חבלי יולדה, ושלחה את בנה לקרוא למילדת, ובאה ורמזה לה התחבולה. ובהיותן בזה בא השופט עם אנשיו ויחפש כל הבית ובתיבות ובתנור ובבור ובכל מטמון ולא מצא דבר.

‏וכל היום ישבה על המשבר, ובלילה הוציאה קול איך הפילה. ולקחה שני אנשים מקרוביה ובמשא של זבל הוציאו את הנער אל השדה וקברוהו.

ביום השני נתקוטט הנוצרי עם אשתו והכה אותה על ראשה מכת מוות. אז צעקה האשה ואמרה: "הלהרגני אתה חושב כמו שהרגת לבן השכנה?"

ונשמעו הדברים לאם הנער והלכה אל השופט, וציוה שיתפשו האיש ההוא, ועם החקירה נתאמת, כי אמת הדבר, וביסורים הודה ואמר, איך השליך את הנער מת בבית היהודית להעליל עליה.

אז אמרה אם הנער שיתפשו היהודית שתתן לה הנער לקברו ושכבר נודע, מי הכהו. והאשה התחילה לכחש, כי יראה. והשופט נשבע לה שלא יקרנה עוון ובלבד שתגיד לו כל הדבר בפרט. אז סיפרה האשה העניין כמות שהוא.

והשופט שמח על שכל האשה ושלח הדברים בכתב אל המלך, והמלך שמח מאד על שכל האשה.

(ב, קא-קב). שבט יהודה, 35-34.