מעשה שהיה בספרד באיש אחד, ושמו יוסף בן אפרים. ויער האל את רוחו ללכת בחצר המלך ולגבות המסים וכל עבודת המלך. ויהי יי את יוסף ויהי איש מצליח. והמלך כאשר ראהו איש אמונים, הפקידו בכל מלכותו, אין גדול בכל מלכותו ממנו, והוא משנה למלך וגדול ליהודים. ויהי ליוסף משרתים, וכל השרים אוכלים על שולחנו. ויעש לו מרכבה וסוסים וחמישים איש רצים לפניו.

ובימים ההם היה שם איש רע ובליעל משרתו, ויקם לשטן לו וימרוד בו, כי מינהו פקיד בקצת מקומות מהמלכות. ויקנא ביוסף אדוניו ויאמר: "המלוך ימלוך איש יהודי עלינו?" וחשב רעה בלבו להאבידו ויאמר: "הלא האל הסתיר פניו מהם, הם עזבוהו והוא עזב אותם, ועתה אוכל להינקם מיוסף ומעמו."

וילך לו אל המלך ויאמר לו: "מכרה כיום עשרה יהודים לי, ואני אשקול עשרים כיכרי כסף להביא אל גנזי המלך."

אמר המלך: "ומי הם?"

ויען ויאמר לו: "הראשון הוא יוסף פקידך אשר כילה את אוצרותיך וכילה ממון כל העמים והשרים, ותשעה אחרים עשירי מלכותך תמכרם לי הם ובניהם וטפם."

ויאמר המלך: "יהי כדברך."

ויאמר האיש הבליעל: "יכתוב ויחתום בטבעת המלך, ואני אשקול הכסף עובר לסוחר."

ויסר המלך את טבעתו ויתנה לו ויכתוב ככל אשר ציוה לו הצורר, כי מכר המלך ליוסף ותשעה נסיכי אדם חבריו, הם ובניהם וטפם וממונם לאיש הצורר ההוא. ותכף ומיד תפשו את יוסף ויענהו בבית הסוהר וימת מפני העינוי. וכן עינה את השאר.

אחר הדברים האלה גידל המלך לאיש הצורר ההוא וישם כסאו מעל כל השרים. ויגבה לבו ויאמר לאבד כל היהודים. ואמר להכחיד היהודים הגדולים היושבים בשער המלך, ואחר כך ישים ידו שנית על שארית היהודים, כי ראה שאין לבקש על כולם כאחד, שמא לא תיעשה בקשתו. והעליל עלילות על כל שרי צבאות ישראל, ויקרא אותם אל ביתו ויאמר אליהם: "‏מבקש המלך מכם ממון רב, לא תוכלון שאת."

ויעש עצמו כמפשר ביניהם, והוא היה חפץ לקעקע ביצתם. ונתנם האל לחסד ונתפשרו עם המלך וישובו אל שער המלך.

ויהי מימים קם למלחמה מלך ישמעאל עם אותו המלך, ויבואו הישמעאלים הרבה מאד כארבה, ויצר מאד למלך מאת הישמעאלים. ויאמר: "מה נוכל לעשות עם ההמון הרב הזה?"

ויען האיש הצורר ההוא ויאמר: "אדוני המלך, שמע בקולי, איעצך עצה טובה ויהיה לך ממון רב."

אמר לו המלך: "מה היא עצתך?"

אמר הצורר: "אם על המלך טוב, יכתוב לקחת כל ממון היהודים שבכל מדינות מלכותך, ואני אתן מאת אשר יימצא מהם ארבע מאות ריבוא. ועוד שתשמיד כל היהודים אשר בכל מדינות מלכותך, ואני אעשה שיתנו כל אנשי מדינות מלכותך ארבע מאות ריבוא ממון תחת המסים והעבודות אשר היהודים נותנים למלך שנה בשנה. ובמה ייודע איפוא, כי אנוכי עבד נאמן לך, כי אם בעצה הזאת. ואם את האלהים אתה ירא – כבר שכחם, גירשם מלפניו ולא יוסיף להביטם. ואם האלהים קצף עליהם, איך המלך יחפוץ בהם? וכמה ימים, שאין מלך לישראל ולא שוטר ולא כהן ולא תורה, עם מרי המה לא לעזר ולא להועיל. המלך יוצא למלחמה על אויביו, והם אוכלים ושותים בבתיהם, ומה בצע כי תניחם במלכותך? השמד וכלה אותם, כי למלך אין שווה להניחם. לכן המלך מלכי ישפר עליך ושלח להשמיד היהודים מכל מדינות מלכותך, וצווה לכל מי שנמצא יהודי בתוך ביתו, שיהיו נכסיו למלך וגופו להריגה, ויפקד המלך פקידים וישמרו כל השלל כסף וזהב להביא אל גנזי המלך."

וישמע המלך ויהי כמחריש. ומן השרים רואי פני המלך גערו באיש הצורר ההוא ויאמרו: "לא טובה העצה הזאת, כי מנהג מלכותנו לאהוב את היהודים ולשמור אותם, ומי ישמע לך בדבר הזה?"

וימן יי בעת ההיא להגמון אחד וישם דבר בפיו ויאמר: "השב להצורר הרע הזה וכה תדבר: הליועץ המלך נתנוך? כי היהודים הלא המה אוצר למלך, אוצר טוב, ואתה מבקש לאבדם ושיעשה המלך מה שלא עשו אבותיו. אין אתה שונא ליהודים כי אם למלך!"

וישמע המלך ולא ענה דבר.

וישמעו השרים וכולם גערו בו ויאמרו לו: "לא משנאת היהודים, אפס משנאת המלך ולא מאהבתו יעצת זאת."

ויישמעו הדברים האלה אל היהודים וישלחו ספרים להודיע את כל היהודים. ונאספו בעריהם ויצומו ויצעקו ויבכו ויתפללו לאלהי אבותיהם ויאמרו: "אנא יי, אל נא נאבד בעצת הצורר הזה. לך יי הצדקה ולני בושת הפנים, לאיש יהודה ולפליטת ירושלים אשר בספרד, וישמעו העמים ונסבו עלינו והכריתו את שמנו. ומה תעשה לשמך הגדול? עננו יי עננו, וידעו כל העמים כי יי נלחם לישראל!"

ותעל שוועת בני ישראל [אל האלהים] וגאלם מיד צורר. ושרי ישמעאל התפקדו ויהי בהם שולפי חרב כחול אשר על שפת הים. ויפקד המלך שרי חיילים לשמור מעברות הים, לבלתי תת מעבר לישמעאלים. וישם המלך לאיש צורר היהודים ההוא לראש. ויקח רכב ופרשים ויבוא אל מחנה ישמעאל בטח ויך בהם מכה גדולה, והם נטושים על פני השדה, ותהי בהם

מהומת יי רבה. ויהי כל הנופלים ממחנה ישמעאל ביום ההוא ‏עשרת אלפים שולפי חרב. ואיש משך בקשתו לתומו ויך את שר צבא הישמעאלים בין הדבקים ובין השריון. ויאמר לנערו: "‏הוציאני מן המחנה כי החליתי." ויפול מעל המרכבה וימות.

ויצא איש צורר היהודים מן המלחמה שמח וטוב לב, ויאמר בלבו: "עתה ישלים המלך רצוני בעם כל היהודים וניקמתי באויבי." והוא לא ידע, כי יי סר מעליו. והנה הוא יוצא ובא ביד חזקה, והפך לב המלך וישלח פרש לתפשו. ויצא הפרש וימצאהו בשדה בסוסיו וברכבו.

ויאמר לו הצורר: "השלום?"

ויאמר: "אין שלום, כי המלך ציוה עליך לתפשך."

ויהי כשמעו, ברח ויבוא בעיר אחת ובה מגדל גבוה. וישלח לאמור אל המלך דברים קשים ופער פיו לבלי חוק לקלל את המלך. ומאת יי היתה זאת להכשילו, לבלתי תת ארוכה למחלתו.

ויחר למלך מאוד ויימלא חימה עליו ויצו לתפוש לכל אֶחיו ונתנם במאסר. ויקחו את כל הממון אשר נמצא לו ולאֶחיו בכל מלכותו, ויביאו אותו אל אוצר המלך.

ואחר זאת ציוה המלך לתפשו. וייסגר במגדל גבוה ויילחמו עליו. וידבר למלך קשות. ויורו המורים מן המגדל ויכו את פרש המלך נושא כליו ויפול לרגליו ומת. ויקצוף המלך מאד

ויצו ויציתו את המגדל באש ויתפשו את הצורר הרע. ויצו המלך להרגו, ויהרגוהו וישרפוהו.

וברוך האל המושיע, אשר נתן כזאת בלב המלך לנקום נקמת עמו. ויושע יי את עמו בחודש שנים עשר הוא חודש אדר. וכל ישראל נאספו בעריהם בששון ושמחה והודות והלל ליי על הנסים ועל הפורקן. וכשוך חמת המלך זכר את הצורר הרע ואת כל אשר עשה להם ליהודים, על אשר שלח ידו ביהודים, ויעש לו כמידתו, ויצו המלך וימכרו כל נכסי הצורר וכל אשר לאֶחיו ליהודים היושבים בשער המלך. ויסר המלך את טבעתו, אשר העביר מהצורר, ויתנה למשה היושב בשער המלך. ויצא האיש משה שמח. וכל היהודים אשר בספרד שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה יי לישראל.

(ב, קב-קד). מעשים טובים (בגדד), סי' לג, 34-31; חמדת הימים ב, 68.