רבי יחיאל מפריס הושיבו מלך צרפת בחצרו, ויהי לו ליועץ. ויגדל האיש בעושר וכבוד. ויקנאו בו השרים וילשינוהו באמרם, שאם יגע המלך בכוס יין, היהודי לא ישתה ממנו.

ויהי היום, ויתן המלך כוס יין להיהודי לשתות. והשיב הרב: "לא אוכל לשתות ברגע זה, אך טרם שתלך משולחנך אשתה."

ובהגיע עת רחיצת הידיים למלך אחר האוכל, רחץ המלך ידיו על אגן זהב, ותכף לקח הרב המים ההם וישת לפני המלך והשרים.

ויאמר הרב אליהם: "בשתיה הזאת אני חפץ שמותרת לי, אבל בכוס יין אינני יכול לשתות להיותו אסור לי מן התורה!"

והמלך שמר הדבר ויאהבהו כפליים.

(ב, צה-צו). סדר הדורות א, 110. גסטר, מעשה-בוך, סי' 211. – סיפור אחר: צפונות, רמז ("נר תמיד"), על-פי מעשיות פליאות.