אופן ראשון (הרמב"ם)

בעת שהיה הרמב"ם זכרונו לברכה בקהילה קדושה אלגיר שבמדינת בארברי בארץ אפריקא, היה נחשב שם לאדם גדול, כאשר היה נחשב תמיד, בכל מקום היותו שיבחוהו ורוממוהו. וגם היה תקיף גדול בעיני שופטי המדינה היושבים בבירה זאת. ובתוכם היה שופט אחד חכם ורע מעללים, אשר שנא את הרמב"ם מתמול שלשום, כי קינא בו ובחכמתו.

ויהי היום, ויביאו בני יהודה תושבי הבירה הזאת שאלת חכם לפני הרמב"ם, והיא שנגע גוי מתושבי אלגיר בחביות יין פתוחות. ויפסוק הרמב"ם, כי היין הוא נסך ואסור לשתותו.

שוב באה שאלת חכם לפניו, והוא שנפל שרץ אחד בתוך חביות שמן. ויפסוק הרמב"ם, שהשמן כשר ומותר לאכול ממנו.

וילשינו רשעי ישראל שני פסקים אלה להשופט. וירגז השופט מאד וחמתו בערה בו ויאמר: "אם כן, אני ועמי גרועים אצלו יותר משרץ, ועתה עת וזמן לנקום בו!"

ויתנכל להמיתו. ‏וייודע הדבר להרמב"ם, או שגילו לו בהופעה מן השמים או שמיודעיו גילו לו. וימהר ויקח כל מחמדי זהבו ואבני יקר ומעותיו וישם אותם בכיסו. וילך אל ספן אחד ויאמר אליו: "נפשי עגומה עלי, האם תוליכני לטייל בספינה אחת קטנה בשפת הים להרגיע את נפשי? ואני אשלם לך."

ויאמר הספן: "אעשה כדבריך."

ויבוא הרמב"ם והספן בתוך ספינה קטנה. ומיד נרדם הספן ונשתקע בשינה, כי הרמב"ם לקח בסתר את השם של קפיצת הדרך – אשר כתב כאשר היה עודנו בביתו – וישם אותו בקצה הספינה. ויבוא הרמב"ם הוא ואשתו ובניו אשר טיילו אתו ברבע רביעית שעה עד שפת הים של ארץ מצרים הרחק כמה מאות פרסאות מן אלגיר. ותעמוד הספינה. ובזה הרגע הקיץ הספן משנתו.

ויהי כראות הספן שהוא בארץ נכריה ושפת לא ידע שמע, חרד מאד ויצעק צעקה גדולה ומרה וסבר שבכישוף נעשתה זאת.

רק הרמב"ם ריצה אותו בדברים ויאמר אליו: "אל תדאג, ככלות רבע שעה אחת אשיבך למקומך הראשון לאלגיר. רק הישמר, כשתבוא ספינתך שם ותקיץ משנתך, תמהר ותקח

מכתב זה אשר אניח בקצה הספינה ותשליך אותו אל הים. ואם תדבר שמה דבר לשום אדם, אזי מיד תמות."

ויאמר: "אעשה כדבריך."

ויישבע לו על הדבר הזה. ואחר כך שילם הרמב"ם שכרו להספן וישלחהו בחזרה. ויחזור ברבע שעה לאלגיר ויעש ככל אשר ציוהו הרב.

אופן שני (הרמב"ן)

שמעתי וגם ראיתי כתוב בקונטרס, שבהיות הרמב"ן [ר' משה בן נחמן] בברצלונה על חוף הים עם תלמידיו לראות האומנים שהיו מביאים בים אניה חדשה, שעשו ביבשה. והיה שם המלך בין הרואים, ולא היו יכולים לגררה.

ויאמר הרמב"ן כמתלהלה, כי ברוח שפתיו יוליכה בים.

ויוגד הדבר למלך, והכריחו להביאה בים כאשר התפאר.

ובראות הרמב"ן, שאין לו מקום לברוח ושיצטרך ללמד למלך אופן ההשבעה או שיעליל עליו שהוא מכשף, ציוה והכינו לו ספינה קטנה בים עם מלח, והוא נכנס בה, ואחר כך השביע הספינה הגדולה ותבוא אליו בתוך הים.

ותיכף כתב בפתק שם קפיצת הדרך וישימהו בקצה ספינתו הקטנה. ויירדם המלח, ותלך הספינה בשעה קטנה עד למרחוק מאד. וכשהגיע למחוז חפצו, הקיץ המלח. ויאמר לו הרמב"ן: "‏לך לך לארצך!"

ויתמה מאד המלח וירא והבין היותו רחוק מאד מברצלונה, ויאמר לו: "איך אעבור בספינה קטנה בים הגדול הזה? כי יראתי משאון גליו."

וירחם עליו הרב ונתן לו פתק כתוב בו שם קדוש, ויאמר לו: "שים פתק זה בירכתי ספינתך ולך לדרכך ואל תפחד. אמנם זכור לקחת הפתק מן המקום, כשתקרב אל העיר, ותשליכהו בים.

וילך לו האיש וישכב ויירדם, והספינה הגיעה מאליה אל חוף ברצלונה ותלך עד שער העיר. ותיכנס גם ביבשה. ותיהום כל העיר אחריה. ולקול ההמולה הקיץ הספן ויקם ויקח הפתק בידו וישברהו. ותנח הספינה בתוך העיר.

‏ובמקום ההוא בנו בני העיר מגדל לזכרון עד היום הזה.

(ב, צד-צה). סיפור ראשון: מאורעות צבי, 33. ב"י ה, 110-109, 301 (= סי' 239). – סיפור שני: שלשלת הקבלה, 43; סדר הדורות א, 107. ב"י ה, 139-138, 303.