סיפור ראשון (סם מוות)

מעשה בהרמב"ם עליו השלום, שהיה שר אצל מלך שבספרד. והמלך גידלו ונישאו מעל כל השרים אשר אתו, מרוב חכמתו שהיה בקי בכל החכמות ובפרט בחכמת הרפואות, ויאהבהו

מאד. לימים מרוב הכבוד שהיה המלך מכבד אותו, נתקנאו בו השרים והלשינו עליו אצל המלך, עד שברח והלך למצרים.

והיה ירדע בשלימות לשון הערבי, אכן לא היה יודע לשון כשדי ומדי.

ובהיותו במצרים לקח לו תלמידים מאלכסנדריה ודמשק, ותיקן ישיבה גדולה, ושמעו הלך למרחוק. וחכמתו היתה מפורסמת בין היהודים ונסתרת מן האומות לחסרונות הלשונות ההן.

ובחר ללמוד לשון כשדים והגרים, עד כי בשבע שנים היה שלם בלשונות ההן, ויצא שמעו בכל הארץ, ויקחהו מלך מצרים לרופא.

והיה במצרים מנהג, כי השולטן היה יושב בימים ידועים על כסא מלכותו. והיו אצלו שבע מדריגות [‏דקדוק; הגיון; הלצה (ריטוריקה); חשבון; תשבוֹרת; תכובה; שירה ‏(מוסיקה)] ‏על כסאות, אשר עליהם היו יושבים גדולי החכמים והשרים. ולא ידע המלך, באיזר מהמדריגות ההן יושיב את הרמב"ם, כי מצא את חכמתו גוברת על כל החכמים בכל החכמות. והרב מרוב ענוותנותו לא רצה לעולם לשבת בשום אחת מהן.

לאחר שראו שרי וחכמי המלך היושבים במדריגות האלו את הכבוד והאהבה שאהב המלך אותו, קינאו בו מאד וידברו אל המלך תועה עליו. עד כי באו בויכוח בחכמת הרפואה לפניו.

ויעשו ביניהם דבר ויאמרו אלו לאלו: "מי שינצח את חברו, הוא האמן בחכמת הרפואה!"

ויקבלו עליהם סם שיסדר להם הרמב"ם, וקיבל הוא עליו הסם שיסדרו לו, וישתו לפני המלך. אך התנו שהרמב"ם ישתה הסם שיסדרו לו בראשונה, ואחר כך ישתו הם באחרונה. וכן קיבל עליו לעשות.

ויהי ביום הנועד הגיד הרמב"ם את הדבר לתלמידיו. וירע בעיניהם מאד. ויהתל בהם ויצו להם כל הסגולות והתרופות שיצטרכו אליו קודם השתיה ואחר השתיה. ואחר כך תיקנו הכל בהכנה גדולה. ויקומו התלמידים ויקראו צום ותפילה ליי בעד רבם. וילך הרב לפני המלך. והרופאים נתנו לו כוס תרעלה וישת, ותיכף שב אל ביתו. ויעשו לו תלמידיו כפי סדרו, ויהי

יי אתו ויירפא.

ויהי ביום השלישי, וילך גם הוא לפני המלך, וסם המוות בידו. ויתמהו האנשים, איך ניצל היהודי, והוצרכו על אפם לשתות גם הם. וימותו עשרה מהם לפני המלך. ויתמה המלך

ממנו ויוסף לו כבוד על כבודו. ויפרוץ הרב מאד לכבוד ולתפארת בעיני המלך והשרים, ונהפכו פני שונאיו כשולי קדירה, וישב בשלוה.

סיפור שני (ההקזה)

מעשה בהרמב"ם שהיה חכם גדול בחכמת הרפואה. והרמב"ם היה יחיד ברפואותיו אצל המלך. לימים חלה המלך, והיה עושה לו הרמב"ם תחבושת [פה הכוונה לרפואה סתם] ונתקנאו בו הרופאים. מצאו מקום לשים ארס בתוך התחבושת שהיתה ראויה למלך לשתות ביום פלוני. והקדימו והלכו אצל המלך וגילו לו בסוד, שהם יודעים בודאי שהיהודי שם ארס בתחבושת.

ויהי כבוא השתיה לפני המלך ביד הרמב"ם, ויאמר המלך שיינתן מעט ממנה לכלב, ומיד מת הכלב. ויתמה המלך וחשב בלבו, בודאי שהיה זה על ידי הרופאים השונאים להרמב"ם. עם כל זה נסתתמו טענותיו, והרמב"ם נשאר כגוף בלא נשמה.

אמר המלך להרמב"ם: "הנך רואה, שאתה חייב מיתה. עם כל זה, לפי שהרבית בעבודתי, מתרצה אני שתבחר אתה אופן המיתה שתרצה."

והרמב"ם לקח לו זמן שלושה ימים להשיב לו.

הלך וציוה לתלמידיו, שהוא יבחר שהרופאים יקיזוהו מכל איבר ואיבר ויוציאו כל דמו, ובזה תצא נפשו. אולם יהיו מוכנים, ואחר שיקיזוהו יוליכו אותו לביתו שיהיו מוכנים לעשות תרופה פלונית. לפי שיש עורק אחד שיוצא מהלב, שודאי אצלו שהרופאים לא ידעו בו ולא יקיזו אותו.

וכן היה, ותלמידיו נשאוהו לביתו ויעשו לו התרופה, וחיה.

ואחר זה המעשה הלך במערה וחיבר שם ספר 'יד החזקה' בשתים עשרה שנה.

(ב, צב-צד). סיפור ראשון: ס' המעשיות (בגדד), ס' טז, 42-41; שלשלת הקבלה, 33. ב"י ה, 109-108, 301 (= סי' 237‏). – סיפור שני: ס' המעשיות, שם, 42; שלשלת הקבלה, שם. ב"י ה, 108-106, 301 (= ס' 238). – ש"א, 82 (הערה 30).