ויהי הגמון בעיר זלצבורג והוא רשע גדול. ויהי היום ויאמר ליועציו: "הנה שמעתי, כי בעיר רגנשבורג ישנו איש יהודי גדול ויודע דעת הרבה, אף שמו נכבד מאד בעיני היהודים והנוצרים גם יחד. ואני לא אוכל שאת, כי כה יגדל איש יהודי, על כן אקום עתה, אלכה שם, ארהיב עוז בנפשי ואהרגנו בידי. לא אבקש מאיש לעשות זאת, כי קדוש הוא בעיני כל האנשים, וכל אשר ישאלו אותו הוא פותר להם, וגם כי נביא הוא. לכן לא טוב הדבר אשר יהודי כזה חיה יחיה ועד כה יגדל. ואתם עושי דברי הנאהבים, היחלצו והיכונו לעת קראי אתכם, וכלי ‏נשקכם בידכם, לא יחסר דבר. כי לא אוכל להרע ליהודים רעה גדולה מזאת, אשר אהרוג את נביאם. ולכם אראה לדעת, כי כל חכמתו כאין נחשבה, ואלהיו לא יוכל להצילו מידי."

לא ארכו הימים, ויקם הרשע ויקח את עוזרי רעתו הרבים ויסע לרגנשבורג. וכאשר קרב לפני העיר, חצה את מחנהו לשניים ויאמר: "עתה אבוא העירה ואלכה אל בית היהודי הזה אשר ברחוב היהודים והמתיו. ורק בשלושה אלך, אני ועוד שניים עמי."

ויאמרו לו יועציו: "אדוננו הנשיא, אמנם חייבים אנחנו לשמוע בקולך לכל אשר תצוונו, רק שמוע שמענו, כי רב פלאים הוא האיש הזה. אולי לא תוכל לו, ואז גם אותך גם אותנו ישחית. על כן הווה זהיר במעשיך למען תצלח."

אולם לא שמע ההגמון לדבריהם ולא שעה להם. ויקח שׂכין ויסתירהו במנעלי, כי בו יזם לדקור את החסיד. ויאמר לאנשיו: "אני ושניים מכם נלך אל היהודי, ואתם אם קול ענות תשמעו, מהר תמהרו לרכוב על סוסיכם, למען נוכל להימלט משם ולהינצל מיד חזקה."

ואולם עוד יעץ ההגמון את מזימתו, וכבר ידע החסיד את הדבר. ויאמר לבחוריו: "איך יזיד הרשע לבוא, ובלבבו ידמה, כי תמצא ידו לקחת את נפשי!"

בהיות ההגמון בדרך ובבואו העירה, אמר החסיד שנית לבחוריו: "עתה יבוא הרשע לבית המדרש. והיה כי ישאלכם, איזה הוא הרבי, אז תראו לו עלי למען אשר לא יקרה אתכם כל רע – ואתם תראו את אשר אעשה לו."

החסיד טרם כילה את דבריו, וההגמון בא לבית המדרש וישאל: "מי בכם הרבי?"

ויראוהו הבחורים על החסיד. וכראות החסיד את הרשע, ויעשהו חסר-כוח מבלי יכולת לעשות לו מאומה.

וישאל ההגמון את החסיד לשלום, והוא השיב לו תודה. אז החל ההגמון לדבר את החסיד דברים אחרים ויאמר לו: "רבי נכבד! רב מאד שמעתי עליך ועל נפלאות מעשיך, כי אין כמוך בכל הארץ. ואני לכן עתה באתי אליך הנה לבקש ממך, כי תואיל להראות לי מקצת מעשיך הנפלאים, למען אהללך גם אני בתוך שרים ורוזנים."

ויען החסיד: "כן אעשה, אדוני, בכל חפצי. רק אל יהיו מעשי נפלאותי רעים בעיניך. הן רק יהודי דל אני, ודעתי הלא מצער היא, ובכל זאת אראך נפלאותי, למען תוכל לספר ממני גם אתה."

ויקח החסיד את ההגמון ואת יועציו השניים ויביאם בחדר. ‏ויאמר לההגמון: "פה אראך נפלאותי. ועתה הבא ראשך בחלון והבט החוצה וראית נפלאות!"

ויעש הרשע כן. ויהי אך הכניס את ראשו בחלון, ויעש החסיד בשמות, והחלון החל להתארך לאָרכו ולהתקצר לרחבו, עד כי לא יכול הרשע להשיב את ראשו וכמעט אשר נחנק. ושני יועציו אשר באו עמו עמדו מחרישים ולא יכלו לזוז ממקומם. ויראו את אדונם ברעתו מאין הושיע לו.

ויאמר החסיד: "הוי, רשעים, מות תמותו כולכם! אתה, הכי בישוף [הגמון] אתה – על כן תנשא את נפשך להרגני? אך לא, כי טעית מאד! אלהים הראני את לבך הרע ואת רשעת

מזימותיך. ואני ידעתי, כי הכינות לך סכין במנעלך לדקרני בי, אבל אותי חלץ אלהים, ואותך הביא תחתי, ועתה איפוא מה אעשה לך, כי מות תמות. יבואו עתה מאתיים אנשיך אשר

הבאת עמך. אם יצילוך מידי. לא, אמנם לא יוכלו להצילך, איש בליעל! כי מה עשיתי לך רעה בכל ימי, כי באת מזלצבורג אל רגנשבורג למען הכות אותי נפש! נקם אלהים היום את

נקמתי ממך."

ויאמר הרשע בלב חרד: "אהה, רבי הגדול! אנא חנני אך הפעם, כי חטאתי לך, ואני מייחל לחסדך. אנא אל תתנני למות מות נבל! ואם יושיעני אלהים היום ושבתי לעירי ולארצי, אז

נדרתי נדר, להשיב את היהודים אשר גירשתים, וגם טובות רבות אגמול להם כל ימי חיי. וגם לשאר היהודים אעשה חסד, כאשר תמצא ידי. את זאת תראה ותדע. רק תנני לשוב בשלום

למקומי!"

וכאשר הרבה כן להתחנן, אמר לו החסיד: "הבה, תקע לי ידך והישבע באמיתך, כי תקים את נדרך ולא תרע עוד ליהודים כאשר נדרת, ועשיתי אף אני עמך חסד. הלא ידעת, כי מאתיים אנשים לא יכלו להצילך ואני אוציאך מחרמי לשלחך לנפשך בעבור אמונתי בדבריך, יען כי בישוף תקיף אתה, ולך יאתה לשמור מוצא שפתיך מחללו. ואשר דיברת דבר, אותו תקים. ‏ואתה עוד תיזהר בזה יותר מאיש אחר, כי בן גדולים הנך. ואך אם תחלל את דבריך, ואם תתעמר עוד ביהודים כאשר התעמרת בם עד כה – ידוע תדע, כי לא תינקה וגם בביתך לא תשב לבטח מפני נקמתי, כי תמצא ידי לך בכל אשר תהיה, כאשר מצאה לך פה בביתי!"

ויישבע לו ההגמון באמונתו, אשר בעיניו יראה החסיד את כל הטובה אשר יעשה ליהודים מהיום הזה והלאה.

ובכן הניח לו החסיד ללכת ממנו. וכשובו אל אנשיו המחכים לו, והם שאלוהו: "‏האומנם יכולת וגם המַתּ את היהודי?" ענה הוא ויספר להם את כל קורותיו בביתו. ויתמהו כולם וישתוממו על גדולת החסיד ונפלאות מעשיו. ויקם ההגמון ואנשיו וירכבו על סוסיהם וישובו

לדרכם. וכשוב ההגמון לביתו, שלח ויקרא ליהודים העניים אשר גירשם ויושיבם עוד במושבותם כאשר לפנים. ולא יסף עוד להציקם, וגם היטיב עמם, ויהי שלום בינו ובינם.

ואחרי ימים סר מאמונתו ויתגייר. ויהי תמים עם דת ישראל ויקראו לו 'צדיק'.

(ב, צו-צח). בית-המדרש ו, 141-139. גסטר, מעשה-בוך, סי' 174‏. – צפונות, רמו-רמז ("במצר").