ממקור ישראל

חזרה לדף הראשי של מס"ע

 

מסד הנתונים

 

מקור ישראל – האתר הישן

כניסה למסד הנתונים

 

תוכן העניינים

מקורות הסיפורים

חיפוש בבסיס הנתונים

 

חיפוש לפי מלות מפתח

חיפוש לפי שם הסיפור


לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 185


שם הסיפור

מסיפורי מסעי הצלב

טקסט

א

עקידות רבות

כשראו בני ברית קודש, כי נגזרה הגזירה וניצחום האויבים ונכנסו בחצר [של בית ההגמון במגנצא, מקלטם האחרון של היהודים], ויצעקו כולם יחד – זקנים ובחורים, בתולות וילדים, עבדים ושפחות – לאביהם שבשמים ובכו עליהם ועל חייהם והצדיקו עליהם דין שמים, ואמרו זה לזה: "נתחזק ונסבול עול היראה הקדושה, כי לפי שעה יהרגו אותנו האויבים, ונהיה חיים וקיימים נפשותינו בגן עדן באספקלריא המאירה לעולמי עד." ויאמרו בלב שלם ובנפש חפצה: "סוף דבר אין להרהר אחר מידת הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, שנתן לנו תורתו וציווי להמיתנו ולהרוג אותנו על יחוד שמו הקדוש. אשרינו, אם נעשה רצונו, ואשרי כל מי שייהרג ויישחט וימות על יחוד שמו, ויהא מזומן לעולם הבא וישב במחיצתו עם הצדיקים רבי עקיבא וחבריו יסודי עולם שנהרגו על שמו, ולא עוד, אלא שנתחלף לו עולם חושך בעולם אורה, ועולם של צרה בעולם של שמחה ועולם עובר בעולם קיים לעד ולנצח!"

ואז צעקו כולם בקול גדול לאמור כאחד: "מעתה אין לנו להתעכב יותר, כי האויבים כבר באים עלינו. נלך במהרה, נעשה ונקריב עצמנו קרבן לפני יי, וכל מי שיש לו מאכלת, יבדוק אותה שלא תהא פגומה ויבוא וישחט אותנו על קידוש יחוד חי העולמים, ואחר כך ישחט את עצמו בגרונו או ידקור הסכין בבטנו!"

והאויבים מיד כשנכנסו בתוך החצר, מצאו קצת מן החסידים גמורים עם רבנו יצחק בן רבי משה עוקר הרים, והוא פשט צוארו וחתכו ראשו תחילה. ונתעטפו בטליתות מצויצות וישבו

להם בתוך החצר למהר לעשות רצון יוצרם, ולא רצו לברוח תוך החדר לחיות חיי שעה, כי מאהבה קיבלו עליהם דין שמים. –

‏ואותם שבחדרים, כשראו את המעשה הזה מאלו הצדיקים והאויבים שבאו עליהם, כבר צעקו כולם: "טוב להקריב קרבן נפשנו! ‏ושם חגרו נשים בעוז מתניהן ותשחטנה בניהן ובנותיהן וגם עצמן, וגם אנשים רבים אימצו כוח וישחטו נשיהם, בניהם וטפם. הרכה והענוגה שחטה ילד שעשועיה. ויעמדו כולם איש ואשה וישחטו זה לזה, והבתולות וכלות וחתנים הביטו בעד החלונים וצעקו בקול גדול: "הביטה וראה אלהינו, מה אנו עושים על קידוש שמך הגדול!"

ובני ציון היקרים בני מגנצא נתנסו בעשרה נסיונות כאברהם אבינו, וכחנניה, מישאל ועזריה, ואחרי כן עקדו בניהם כאשר עקד אברהם ליצחק בנו, וקיבלו עליהם עול מורא שמים מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בנפש חפצה ולא אבו לכפור ולהמיר יראת מלכנו בנצר נתעב. – ופשטו צוארם לטבח והשלימו נפשם הנקיה לאביהם שבשמים. והנשים הצדקניות החסידות אשה אל אחותה פשטה צוארה, להיעקד על יִחוד השם, ואיש בבנו ובאחיו ואח באחותו ואשה בבנה ובבתה ושכן בשכנו ורעו וחתן בכלתו וארוס בארוסתו זה עוקד ונעקד וזה עוקד ונעקד, עד שנגעו דמים בדמים ונתערבו דמי אנשים בנשותיהם ודמי אבות בבניהם ודמי אחים באחיותיהם ודמי רבנים בתלמידיהם ודמי חתנים בכלותיהם ודמי חזנים בסופריהם ודמי עוללים ויונקים באִמותיהם, ונהרגו ונטבחו על יחוד השם הנכבד והנורא.

ב

האשה וארבעת בניה

מי ראה כזאת ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת האשה החסידה מרת רחל הבחורה בת רבי יצחק בן רבי אשר אשת רבי יהודה. ותאמר אל חברותיה: "ארבעה ילדים יש לי, גם עליהם אל תחוסנה, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקוימים בטעותם, גם בהם יתקדש שם האל הקדוש."

ותבוא אחת מחברותיה ותקח את המאכלת לשחוט את בנה. ‏ויהי כאשר ראתה אם הבנים את המאכלת, ותצעק צעקה גדולה ומרה והיתה מכה על פניה ועל החזה ואומרת: "איה חסדיך יי?"

ותאמר האשה אל חברותיה במר נפשה: "אל תשחטי יצחק לפני אהרון אחיו, שלא יראה במיתת אחיו ויברח ממנו."

ותקח האשה את הנער ותשחט אותו, והיא היה קטן ונעים מאד. והאם היתה פורסת בתי ידיים [פירוש: בתי זרועות, שרוולי בגדה] ‏שלה לקבל דמים וקיבלה בכנפיה הדם תמוּר מזרק דם. והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: "אמי, אל תשחטיני!" והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת.

והיו לה עוד שתי בנות בילא ומדרונא נוות בית בתולות יפות בנות רבי יהודה בעלה. ולקחו הנערות המאכלת וחידדוה, שלא ת‏היה פגומה, ופשטו צוארן. וזבחה אותן ליי אלהי צבאות, אשר ציונו לבלתי המיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים אתו כדכתיב: 'תמים תהיה עם יי אלהיך' [דברים יח, יג].

וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה אהרון: "אהרון, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם!"

ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא. ותשימם בשתי בתי ידיה שניים מכאן ושניים מכאן אצל מעיה, והיו מפרפרים אצלה. עד אשר תפשו האויבים את החדר וימצאוה יושבת מקוננת עליהם. ויאמרו אליה: "הראי לנו את הממון שיש בבתי ידיים שלך!"

ויהי כאשר ראו הילדים והנם שחוטים, ויכוה ויהרגוה עליהם, ופרחה רוחה ונפשה השלימה. ועליה נאמר: 'אם על בנים רוטשה!' [הושע י, יד]

והאב צנח בבכי ויללה, כאשר ראה במיתת ארבעת בניו יפי תואר ויפי מראה, והלך והפיל עצמו על חרבו שבידו, ויצאו מעיו והוא מתגולל בדם בתוך המסילה עם ההרוגים המתגוללים

והמפרכסים בדמם.

ג

האב ושני בניו

ויהי שם איש אחד חסיד, שמו משה בן רב חלבו, והיו לו שני בנים. ויקרא אל בניו ויאמר להם: "בני, חלבו ושמעון, בזו השעה גיהנום וגן עדן פתוחים. באיזה מהם רצונכם ליכנס עתה?"

ויענו ויאמרו אליו: "רצוננו ליכנס בפתח גן עדן!"

ויפשטו את צוארם, ויכום האויבים אב על בנים.

נשמתם תהא בגן עדן באור החיים!

ד

הצמאים

ואחרי כן כשנהרג, בני ברית קודש שהיו בחדרים, באו עליהם הערלים לפשט את החללים ולפנותם מן החדרים, והשליכום לארץ בעד החלונים ערומים הרי הרים תלי תלים, עד שנעשו

כהר גבוה. ורבים מהם חיו, כשהיו זורקים אותם, והיתה עדיין הנפש צרורה בחלדם, והיתה בהם חיות מעט, ורמזו להם באצבעותיהם: "תנו לנו מעט מים ונשתה!"

וכשהיו רואים התועים כן, שהיתה בהם עדיין קצת חיות, היו שואלים להם: "רוצים אתם לטנף את עצמכם [פירוש: להמיר את דתכם], ונתנו לכם מים לשתות ועוד תוכלו להינצל!"

והיו מנענעים בראשם ומסתכלים לאביהם שבשמים לאמור: "לא!" ומראים באצבעותיהם להקדוש ברוך הוא ולא יכלו להוציא דבר מפיהם מרוב פצעים שנעשו בהם. ועוד הוסיפו

להכותם על אלו המכות מכה רבה, עד שהרגום פעם שנית.

ה

במותם לא נפרדו

ובו ביום יום שלישי באו האויבים אויבי יי לכרך אחד. ולעת הערב קידשו גם הם השם למאד. חתנים וכלות היפות, זקנים וזקנות, בחורים וילדות פשטו צוארם ושחטו בעצמם זה את זה ונתנו נפשם על קידוש השם בתוך אגמי מים אשר סביבות הכרך.

וכשבאו האויבים לפני הכרך, אז עלו למעלה על המגדל קצת מן החסידים והטילו עצמם בתוך נהר ריינוס שסביב לכרך המלך, וטבעו בנהר ומתו כולם.

רק אלו שני הבחורים לא יכלו למות בתוך המים, רבי שמואל החתן בן רבי גדליה ומר יחיאל בן רבי שמואל, הנעימים בחייהם, כי אהבו זה את זה ביותר, ובמותם לא נפרדו. כשעלה על דעתם, שיפילו עצמם במים, נשקו זה את זה ותפשו זה את זה וחיבקו זה לזה בכתפיים שלהם ובכו זה לזה ואמרו: "אוי לבחרותנו, שלא זכינו לראות זרע יוצא ממנו ולא הגענו לימי שיבה וזקנה. אף על פי כן נפלה נא בידי יי והוא אל מלך נאמן ורחמן. מוטב לנו למות בכאן על שמו הגדול ונטייל עם הצדיקים בגן עדן, ולא יתפשו אותנו הערלים הטמאים הללו ויטמאו אותנו בעל כרחנו במים הזידונים שלהם!"

ואחרי כן באו אותם שנשארו בכרך, אותם שלא עלו למגדל, וראו אלו והיו טבועים, ומצאו שם שני רעים טובים, צדיקים גמורים והיו תפושים ודחוקים.

וכשראה החסיד שמואל את בנו מר יחיאל שהפיל עצמו בנהר ולא מת עדיין, והיה בחור נאה, מראהו כלבנון, וצעק: "יחיאל בני, בני, פשוט צוארך לפני אביך ואקריב אותך קרבן לפני יי, נפש בני, ואברך על השחיטה, ואתה תענה אמן."

ועשה כן רבי שמואל החסיד ושחט את בנו בחרבו בתוך המים.

ויהי כאשר שמע רבי שמואל החתן בן רבי גדליה, כי נתרצה חברו מר יחיאל הצדיק אל אביו לשחטו בתוך המים, וחשב גם הוא להיעשות כן. וקרא למנחם שהיה שמש בבית הכנסת של קולוניא ואמר לו: "בחייך, קח את חרבך החדה ובדוק אותה יפה, שלא תהא בה פגימה, ושחט אותי כמו כן ואל אראה במיתת חברי, ואתה תברך על השחיטה. ואני אענה אחריך אמן."

ועשו כן החסידים הללו. וכשנשחטו ביחד קודם צאת נפשם תפשו זה את זה בידיים שלהם ומתו יחד בנהר וקיימו עליהם המקרא: 'ובמותם לא נפרדו' [שמואל ב' א, כג].

וכשראה רבי שמואל הזקן החסיד אביו של רבי יחיאל הקידוש הזה שעשו, אמר גם הוא למר מנחם החסיד השמש: "מנחם, כבוש יצרך ושחטני בזאת החרב ששחטתי את בני יחיאל בה, ואני בדקתי אותה יפה ואין בה שום פגימה שתפסול השחיטה."

ולקח רב מנחם החרב בידו ובדק אותה יפה ושחט את רב שמואל הזקן, כאשר שחט לרב שמואל החתן, ובירך על השחיטה, והוא ענה אחריו אמן.

ויפול גם הוא מר מנחם החסיד על החרב ונעצה בבטנו וימת שם. כך קידשו את השם הקדוש קנוא ונוקם החסידים האלו בתוך המים.

ו

חופת דמים

וברביעי לחודש תמוז ביום חמישי אז נוסדו יחד האויבים על קדושי אילנא [העיר Altenahr בגרמניה] ליסרם ביסורים גדולים ועצומים עד יאותו לצחנם. ונודע להם לחסידים הדבר וַיתוַדו לפני בוראם ויתנדבו ויבחרו להם חמישה חסידים צדיקים, אנשי לבב, יראי אלהים, שישחטו האחרים כולם. והיו שם כשלוש מאות נפשות הנדיבים שהיו בקהילות קולוניא, ונשחטו כולם ולא נשאר מהם איש, כי כולם מתו על קדושת השם המיוחד בטהרה.

ושם היה הפרנס ראש לכולם, הנדיב שבנדיבים וראש לכל המדברים מר יודא בן רב אברהם יועץ וחכם ונשוא פנים. וכשהיו כל הקהילות באות לקולוניא לשוַקים שלוש פעמים בשנה והיה הוא מדבר בראש כולם בבית הכנסת, והם שותקים בפניו ומבינים את דבריו. וכשמתחילים ראשי הקהילות לדבר דבריהם, ויהיו גוערים בהם ומהסים אותם לשמוע לדבריו

ואומרים: "אמת הוא ודבריו כנים ונכוחים."

והוא היה משבט הדני ואיש אמונים ומופת הדור והיה מוסר עצמו על צרת חברו, וכל ימיו לא נעשתה לרעהו צרה על ידו, והיה אהוב לשמים ונחמד לבריות, וכל המזמור כולו אמרו דוד עליו: 'מזמור לדוד: יי מי יגור באהלך!' [תהלים טו]. והנשים כמו כן קידשו השם הרבה לעין כל. וכשראתה שרית הבתולה הכלה, אשר הרגו עצמם בחרבות שלהם ושחטו זה את זה, והיא היתה יפת תואר ויפת מראה ונעימה מאד בעיני רואיה, ורצתה לברוח מפחד, שהיתה רואה בעד החלון חוצה.

וכשראה חמיה מר יהודה בן רבי אברהם החסיד, שכך היתה דעת כלתו, קרא לה ואמר: "בתי, מאחר שלא היית זוכה לינשא לבני אברהם, לא תינשאי לאחר, אל הנכרי!"

ותפשה והוציאה מן החלון ונשקה בפיה והרים קול בבכי עם הנערה וצעק בקול גדול במר נפש מאד ואמר לכל הניצבים: "ראו כולכם זאת חופת בתי כלתי שאעשה היום הזה!"

ויבכו כולם בבכי גדול ויללה, תאניה ואניה.

ואמר לה החסיד מר יהודה: "בתי, בואי ושכבי בחיקו של אברהם אבינו, כי בשעה אחת תקני עולמך ותבואי במחיצת הצדיקים והחסידים!"

ויקח אותה וישכיבה בחיקו של בנו אברהם ארוסה וחתכה בחרבו החדודה לשני גזרים בתווך, ואחרי כן שחט גם בנו.

על זה עיני בוכיה ולבי ייליל.

קרבן רבים

ובששי בשבת בחמישה לחודש בערב שבת בין השמשות בערב המרגוע, באו האויבים אויבי יי אל חסידי זנטש [Xantem] וקמו עליהם האויבים בשעה שקדש היום וישבו לאכול לחם וקידשו היום ב'ויכולו' ובירכו ברכת 'המוציא' על הפת. ושמעו והנה קול נוגש ובאו עליהם המים הזידונים ולא אכלו כי אם 'המוציא' בלבד.

ופתח הראש שבכולם ואמר: "בנו של אהרן הכהן, ראוי אתה לגדולה, וי וי דאבדין ולא משתכחין, ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים!"

וכל מי ששומע קולו כשהוא מתפלל, אומר: "זה הקול כינור ועוגב, תוף וחליל, ותפילתו עולה למרום פני כסא ערבות לחי עולמים ונעשית כתר ועטרה בראש אל עליון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אבל נגזרה גזירה ונעשתה כמין מחבת נחושת בינינו לאבינו שבשמים וסתם תפילתנו ולא מצאנו מליץ יושר אחד מני אלף, ואף כי לנסות את הדור בא האל להודיע חיבתם לכל ובפמליא של מעלה, וכן אמר דוד המלך [רוצה לומר שלמה המלך]: 'על כן עלמות אהבוך' [שיר השירים א, ג] – עלימות אהבוך! וכן אמר: 'כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה' [תהלים מד, כג].

ופתח ואמר החסיד איש אמונים הכהן הגדול מאחיו אל העדה המסובין אצלו על השולחן: "נברך ברכת המזון לאל חי, לאבינו שבשמים, כי תמור המזבח עכשיו השולחן ערוך לפנינו. ועתה נקומה ונעלה בית יי ונעשה רצון יוצרנו במהרה, כי באו האויבים עלינו היום – לשחוט בשבת איש את בנו ובתו ואחיו ולתת עלינו היום ברכה! ואל יחוס אדם לא על עצמו ולא על חברו, והאחרון הנשאר ישחט עצמו בגרונו בסכין שלו או ידקור בבטנו חרבו, שלא יטמאו אותנו הטמאים וידי רשעה בפיגוליהם. ונקריב עצמנו את קרבן יי כעולות כליל לגבוה הקרב על מזבח יי, ונהיה בעולם שכולו יום בגן עדן באספקלריא המאירה, ונראה עין בעין בכבודו ובגדלו, ותינתן לכל אחד ואחד עטרת זהב בראשו ובה קבועות אבנים טובות ומרגליות, ונשבה שם בין יסודי עולם ונסעד בחבורת הצדיקים בגן עדן ונהיה מחבורת רבי עקיבא וחבריו ונשב על כסא של זהב תחת עץ החיים ונראהו כל אחד ואחד ממנו באצבעו ונאמר: "הנה אלהינו זה קיוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו. ושם נשמור השבתות, כי בכאן לא נוכל בזה עולם החושך לשבות ולשמרו כהלכתו."

והם ענו כולם בקול פה אחד, בלב אחד: "אמן, כן יהיה ובכן יהי רצון!"

ופתח החסיד רבנו משה לברך ברכת המזון, כי הוא היה כהן לאל עליון, ובירך: "נברך אלהינו שאכלנו משלו!"

והם ענו אחריו: "ברוך הוא אלהינו וכו' "

ובירך: "הרחמן הוא ינקום בימי הנשארים אחרינו לעיניהם נקמת דם עבדיו השפוך והעתיד עוד לישפך! הרחמן הוא יצילנו מאנשי רשע ומשמר ומעבודה זרה ומטומאת העמים ומפיגוליהם!"

ועוד בירך ברכות הרבה בעניין המאורע מחמת הגזירה שנתרגשה עליהם, כאשר סיפרו לי אבותי ושאר הזקנים העושים במלאכה, אשר ראו את המעשה הגדול הזה.

‏ויהי כאשר קמו מן השולחן, אמר להם החסיד: "אתם בני אל חי, אמרו בקול רם פה אחד: 'שמע ישראל יי אלהינו יי אחד'!" והם עשו כן., "ועתה אל תתעכבו עוד יותר, כי בא העת לעשות – להקריב קרבן נפשנו לפניו!"

ובערב שבת בין השמשות הקריבו עצמם קרבן לפני יי במקום תמיד של בין הערביים, ונעשו בעצמם כתמיד של השחר, וכאשר יגיל מוצא שלל בשללו ובשמחת קציר, כן היו ששים וגלים לעבוד עבודת אלהינו ולקדש שמו הגדול והקדוש, ובאו כולם ששים ושמחים לפני אל רם ונישא, כיוצא בהם נאמר: 'כחתן יוצא מחופתו, ישיש כגיבור לרוץ אורח' [תהלים יט, ו] – כך היו שמחים לרוץ ולהיכנס לפני ולפנים בחדרי חדרים בגן עדן, ועליהם ניבא הנביא: 'עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו! [‏ישעיה סד, ג]

ח

גר צדק

וגם היה שם עבד יי, והוא גר צדק. ושאל לו לרבנו רב משה כהן גדול ואמר לו: "אדוני, אם אשחט את עצמי על יחוד שמו הגדול – מה תהא עלי?"

אמר לו: "עמנו תשב במחיצתנו, כי גר צדק תהיה ותשב עם שאר צדיקים גרי צדק במחיצתם ותהיה עם אברהם אבינו שהיה תחילה לגרים!"

כששמע החסיד כך, לקח מיד הסכין ושחט את עצמו, והנה נפשו צרורה בצרור החיים בגן עדן באור יי.

ט

בקבר חיים

ומשם [ממירא (Moers)] ‏ברח חסיד אחד, ומר שמריה שמו, הוא ואשתו ושלושת בניו באותו הלילה, כי הבטיחם הגזבר עבדו של ההגמון להוליכו עמו ולהצילו על ידי ממון רב שנתן לו, והוליכם ביער עת תשעה באב, והיה מוליכם לכאן ולכאן נע ונד, עד ששלח אל בניו לשפיירא [Speyer‏] לרבי נתן ורבי מרדכי אחר ממון ושיגרו לו זהובים, וכשתפש הממון, מיד מסרם והוליכם לכפר טרימוניא [Tremonia (Dortmund], וכשבא לשם, שמחו עליו שמחה גדולה, כי הכירו אותו, ויאותו להם להמתין למחר ולעשות ככל מאוויי חפצם. מיד עשו משתה

מרוב שמחה, והם לא רצו לאכול עמהם מגיעולם אך בטהרות ובכשרות ובסכין חדש, כי אמרו: "בעוד שאנו עדיין ביראתנו, אנו רוצים לעשות כאשר היינו נוהגים עד עתה, ולמחר נהיה לעם אחד. ושימו אותנו הלילה בחדר אחד עד למחר, כי עייפים ויגעים אנחנו מטורח הדרך."

וכן עשו, כאשר דיבר להם החסיד, למלאות תאותו. ויקם בעוד לילה ולקח בידו המאכלת ונתאזר בגבורה ושחט את אשתו ושלושת בניו, ואחר כך שחט את עצמו, ונתעלפה רוחו ועדיין לא מת. ולמחר כשבאו האויבים עליו, היו סבורים שיבואו אליהם כמו שנדר להם, וימצאוהו שוכב על הקרקע, ושאלו אותו: "רוצה אתה להמיר אלהיך עדיין ולחזור לטעותנו? כי עוד תוכל לחיות!"

השיב ואמר להם: "חס ושלום, לא אכפור באל חי, אלא איהרג על שמו של הקדוש ברוך הוא ועל תורתו הקדושה ואבוא היום עם הצדיקים במחיצתם, וליום הזה קיויתי כל ימי!"

אמרו לו: "לא נהרוג אותך כאשר אתה סבור. הנה נקבור אותך חי בקבר או תהיה מודה על טעותנו."

חזר ואמר להם: "יהי כדבריכם, והכל אני מקבל עלי באהבה!"

וזדים כרו לו שוחה, והלך הוא בעצמו רבי שמריה החסיד בתוך הקבר ולקח את שלושת בניו והשכיבם לשמאלו ואת אשתו והוא באמצע, ויזרקו עליו עפר מלמעלה. והיה צועק ובוכה בקול וקונן עליו ועל בניו וצלעתו [אשתו] השוכבים אצלו כל אותו היום עד למחרתו, ובאו עליו אויבי יי בפעם שנית והוציאוהו מתוך הקבר חי, כדי שיחזור בו ויהא מודה בטעותם,

ושאלו לו עוד: "אם אתה רוצה להמיר אלהיך?"

ולא רצה החסיד רבי שמריה להחליף הגדול הנכבד בנקלה והחזיק בתומו עד יציאת הנפש, ושמו אותו בקבר פעם שניה ויזרקו עליו עפר, ומת שם החסיד על יחוד השם הנכבד והנורא, ועמד שם בנסיונו כאברהם אבינו.

אשריו ואשרי חלקו. עליו ועל כיוצא בו נאמר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' [שופטים ה' לא].

הנערה ודודתה

ונערה היתה לפני פתח הפְּלַייש [בגרמנית pfalz ‏: ארמון האפיסקופוס אשר בטריבריש (Trier‏) והושיטה צוארה לחוץ ואמרה: "כל מי שרוצה להתיז את ראשי ביראת צורי, יבוא ויעשה!"

ולא רצו הערלים לנגרע בה, כי היתה הנערה הזאת יפת תואר ובעלת חן. אבל הרבה פעמים רצו ליקח אותה ולהוליכה עמם. נתכוונו ולא יכלו, כי הפילה עצמה לארץ ועשתה כמו שהיתה מתה וכן נשארה בפלייש.

אז באה אליה דודתה ואמרה אליה: "רוצה את למות עמי ביראת צורנו?"

ענתה ואמרה לה: "הן, ברצון!"

הלכו ושיחדו את שומר הפתח ויצאו והלכו על הגשר והפילו עצמן במים על יראת מלך עולם.

וכן עשו שתי בחורות מקולוניא. ועליהן ועל כיוצא בהן נאמר: 'כה אמר יי, מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים' [תהלים סח, כג]. ושבח ליי, שניתנו לקבורה!

יא

עקידת יצחק בן משולם

ויהי בעשרים וחמישה באייר, ויאמרו התועים והעירונים: "הנה אלו אשר נשארו בחצר ההגמון ובחדריו גם בהם נעשה נקמה."

ויתקבצו מכל הכפרים אשר סביבותיהם, והתועים והעירונים עמהם, ויצורו עליהם ויילחמו עמם. ותהי שם מלחמה גדולה עד מאד, אלו כנגד אלו, עד אשר תפשו החדרים אשר שם היו בני ברית קודש. ויהי כראותם המלחמה פנים ואחור בגזירת מלך מלכי המלכים, אז הצדיקו עליהם את הדין ובטחו ביוצרם וזבחו זבחי צדק, ויקחו את בניהם וישחטו אותם על יחוד השם הנכבד והנורא בלב שלם, כי שם נהרגו חשובי הקהל.

ויהי שם בחור אחד, ושמו רבי משולם בן רבי יצחק. ויקרא בקול גדול לכל העומדים שם ולמרת צפורה תמתו: "שמעו אלי, גדולים וקטנים! בן זה נתן לי אלהים, וילדה אותו צפורה אשתי לעת זקנתה, ושמו יצחק. עתה אעלהו, כאשר עשה אברהם אבינו את יצחק בנו!"

ותען לו צפורה: "אדוני, אדוני! המתן מעט עדיין. אל תשלח ידך אל הנער אשר גידלתי וריביתי וילדתי לעת זקנתי! שחט אותי תחילה, ואל אראה במות הילד!"

ויען ויאמר: "לא אעכב אפילו רגע. מי שנתנו לנו, הוא יקחהו לחלקו ויושיבו בחיקו של אברהם אבינו!"

ויעקוד את יצחק בנו, ויקח בידו את המאכלת לשחוט את בנו. ובירך ברכת שחיטה. ויען הנער: "אמן!" וישחט את הנער.

ויקח אשתו הצורחת, ויצאו שניהם יחד מן החדר, ויהרגום התועים.

יב

יצחק בן דניאל

ויהי שם בחור אחד ושמו יצחק בן דניאל. וישאלוהו לאמור: "רוצה אתה להמיר אלהותך בעצב נבזה?"

ויאמר: "חלילה לכפור בו! בו אבטח, אז אשלים לו את נפשי!"

ויתנו חבל בצוארו וימשכו אותו בכל העיר בטיט החוצות עד בית תרפותם.

עדיין היתה צרורה הנפש בחלדו, ויאמרו לו: "עדיין תוכל להינצל. רוצה אתה להמיר?"

וירמוז להם באצבעו, כי לא היה יכול להוציא דבר מפיו, כי כבר נחנק, לאמור: "חתכו את

ראשי!"

ויכרתו את צוארו.

מקורות

(ב, עח-פח). א: נויבואר-שטרן, 8-6. ב: שם, 10-9. ג: שם, 10. ד: שם, 14. ה: שם, 19-18. ו: שם, 21-20. ז: שם, 22-21. ח: שם, 22. ט: שם, 24-23 (עמק הבכא, 34-31). י: שם, 28. יא: שם, 50-49. יב: שם, 50. – צפונות, רמב-רמד.

מלות מפתח

לסיפור הבא

לסיפור הקודם