א

באותו הזמן ובאותם הימים / מלך מלך על אדומים / ‏איש עוולה ומרמה בדמים / חשב בלבו וזמם להדמים / יחוּד הצוּר פעלו תמים / מפי זרע קדושים ותמימים. / בשנת שמונה מאות שנים / לעיר הקודש למלאת חוּרבנים / לגלות יהודים וישראלים / לחורבן המקדש בית זבוּלים / קם עובד חמן / להשחית עם לא אלמן / מלך ושמו בסילי / עמד לעקם שבילי / למחות שם ושארית / פליטת ישראל להכרית / להטותם מתורה מורשה / ולהטעותם בדת באושה / וציוה במריצוּת / בכל ארצות / ורוכבי סוסים / שלח בכל אפסים / בממשלת ידו / היושבים נגדו / להשיב היהודים מאמונתם / ואחר ההבל להטעותם.

ולבסילי [המלך] היתה בת / שהיה מחבבה כבבת / והשד היה מצער אותה / ולא היה יכול לרפאותה, / וקראו [לרב שפטיה – הפייטן ר' שפטיה בן אמיתי מאוריה] בסתר / וחינן לו בעתר: / "עזרני שפטיה / ורפא את בתי מחליה." / והשיב לו: "כן אעשה בודאי / בעזרת אל שדי." / שאלו: "יש לך מקום סגוּל / שלא יהיה שם מקום פיגול?" / ענה המלך: "בוקליאון [שם מקום (Boccaleone‏ = פי הארי) מהוגן / ויש לי הגן." / ראהו ויישר בקוליאון בעיניהו / שפתרונו פי ארי בעניינהו, / והביא שם העלמה והשביע השד בשם שוכן רומה / ובשם פועל רום והדומה, / ובשם יסד ארץ בחכמה / ובשם יוצר הרים וימה / ובשם תולה ארץ על בלימה, / והשד היח צוֹוח: / "על מה אתה מרווח / לבת הרשע / שגבר ברשע / והרבה להרשע / על עם נושע / ומיי לי היא מסורה / להכניעה ולשברה / ועתה לך מעמי / כי לא אצא ממקומי!" / והוא אל השד השיב: / "לדבריך אינני מקשיב. / צא בשם אל / וידע כי יש אלהים בישראל!" / מיד יצא / וברח במרוצה / והוא תפשו / ‏ובכלי של אבר הכניסו / והכלי מפוֹ ומפוֹ כיסו / וחתמו בשם עושו / ואל הים טיבעו / ובתוך מים אדירים שיקעו. / והנערה הלכה בשקט ושככה / אל המלך ואל המלכה.

ומאחר שנטל [שפטיה] לילך / בפיו קראו המלך / ואמר לו: "שפטיה, שאל ממני / ואתן לך מהוני / ואם אינך חפץ בממונות / אנחילך קריות ומדינות / שכן כתבתי לעומתך / למלאות חפצך ושאלתך!" / והוא השיב לו בעניה / ובמרי ובבכיה: / "אם חפץ אדוני בשפטיה / הנח לעוסקי תושיה / ואל תוציאם מתורת יה / להדיחם בציה / בתאניה ואניה / ואם אינך רוצה באלה / כל כך רצוני למלא / עשה בעבורי / ‏ולא יהיה שמד בעירי!"

והמלך בחרון / קרא בגרון: / "לולי שלחתי חותמי / ונשבעתי בעצמי / הייתי עושה עמך רעה / בזו העת ובזו השעה! / אבל מה אעשה לך / שאני כתבתי אצלך / ואיני יכול לחזור בי / ממה שֶׁחָרַתִּי בכתבי.

ועשה לו חותם זהב נחמד / שלא ישלוט בעיר אוֹריה [אוריה, פלך אפוּליה, בדרום איטליה] השמד. / ושילחו בכבוד אל מקומו / לשלום לביתו ולאולמו.

ב

ביום ראש השנה / היה רבי שפטיה הגון בהגינה / לתקוע בשופר הוא בעצמו / בעבור כבוד יי בעמו. / ואותו היום מטוּי / מן החלי נטוּי, / ולחשו לו כל הקהל בביטוי: / "אדונינו אור עטוי / זיו הודנו / מאור עינינו / בשופר תקע אלינו / כל הימים שישמרך אלהינו / אין אחר תוקע שופר בתוכנו!" / והטריחוהו עליו לתקוע / ועמד ובשופר תקע. / והוא היה בלא כוח וגבורה / ותקיעת השופר לא באה כשורה. / וענה להם הצדיק / ודינו עליו הצדיק: / "לכם בני יהיה טוב סימן / כי

עלי בעווני נתחלף הזמן."

ויצא מכנסת עדתו / ‏והלך אל ביתו / ושכב על מיטתו / וכל הקהל אחריו / נכנס במיטת חדריו. [פירוש: בחדר מיטתו] / והוא פניו החזיר אליהם / וכן אמר להם: / "אני הולך למנוחתי לקץ הימים / לגורלי לאבות הקדומים. / ואודיעכם בנים חביבים / בני שלושת אהובים / שמת בסילי הצורר והחוֹבר / והנהו לפני עובר / בשלשלאות של אש אסור / ביד מלאכי חבלה מסור. / ושלח אלי יי צבאות שמו / לילך לקראת בסילי ולעמוד בדין עמו / בכל הרעה שעשה לעמו / להכרית שמו ושם זרעו / ושרשיו וצאצאיו ונטעו!"

וכתבו היום והשעה / ובימים ההם באה השמועה / כי מת בסילי שעשה הרעה.

(ב, סו-סח). מגילת אחימעץ, כ-כג, לה (סדר חכמים וקורות הימים ב, 117-115, 124-123). ב"י ו, 97-95, 309; ה, 144-143 (= ס' 217), 303.