הכליף אל-מוּעתַצַד, אשר מלד משנת שמונה מאות תשעים ושתיים עד שנת תשע מאות ושתיים למניין הנוצרים, כמו אחשורוש בעצת המן, גזר גזירה עצומה לרעת היהודים, ואולי היתה הגזירה למכת הרג ואבדן. אולם כאשר הביא השר הרשע הזה [שמו: אבן אבי אלבגל] ‏אל הכּליף את כתב הפקודה הערוך אל שרי המדינות למען יחתום הכליף את שמו עליו, היה הכליף עסוק בעניין אחר, ולכן נתעכבה חתימת הכתב, המכיל את הגזירה הרעה, עד יום המחר.

אולם בלילה ההוא קרה את הכליף כמקרה המלך הפרסי במעשה בוסתנאי הנשיא [ראה סיפור קעב], כי ראה במחזה הלילה איש אחד שהכהו בידו והושיבו בעל כרחו ואמר לו: "הישמר לך משלוח יד ביהודים, ואם תעבור על פקודתי, דע כי ענוש תיענש ויכרתו את ידיך ורגליך!".

וילך לו האיש, והכליף נשאר יושב בנפש מרה ופחד גדול, כי נדמה לו, שכל זה קרה לו בעת היקיצה. וסביב הארמון, אשר בו ישן הכליף, היו ניצבים שומרי ראשו ארבעים איש בכל משמר ממשמרות הלילה. ויצו הכליף שייכנסו אנשי המשמר אל הארמון. ובהיות לבו בטוח על אנשי המשמר, שכב הכליף ויישן, והנה נראה אליו האיש הנזכר פעם שנית ויאמר לו: "מה-בצע, כי תשפוך דם אנשים נקיים? כי [אנשי המשמר] לא יוכלו לראותי ולדעת אותי, כי אני אליהו, וכבר ציויתיך פעם אחת, לכן הישמר לך משלוח יד באיש יהודי באופן מכל האופנים. ואם לא, אעשה בך שפטים."

וייקץ הכליף שנית משנתו בחרדה גדולה, ויזכור אודות נטירא [מחשובי היהודים בבגדד בזמן ההוא] בעת ההיא. - - -

‏ואחר זה אמר הכליף אל נטירא: "מי הוא אליהו?"

ויען נטירא: "‏יי יושיע למושל המאמינים! הוא אל-כִצְר!" ['הנביא הירוק' שבאגדה הדתית של הישמעאלים]

וישאל הכליף: "‏האם אל-כצר ידאג ליהודים?"

ויען נטירא: "אי אדוני! כן קיבלנו וירשנו מספרי הנביאים עליהם השלום. ואף כי היהודים הם עם חלש ורפה, הן לא עזבם אלהים ולא יעזבם, כי כן הבטיח להם על ידי משה הנביא עליו השלום: 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני יי אלהיהם' [ויקרא כו, מד]."

וקרא לפניו כל הפסוק, ולבקשת הכליף תירגם אותו, והודיעו גם כן, מה שקרה לו, והראה לו את הכתבים המכילים את הגזירה על ישראל.

ויצו הכליף לנטירא, להחזיק באִבְּן אַבִּי אַלְבַּגַל בנפשו ובממונו וכל קנייניו לעשות בהם כטוב בעיניו.

וקמו בני ישראל בשלוה והשקט תשע שנים וחצי שני ממשלת אלמועתצד בלי שום צרה ואסון.

(ב, סה-סו). "חדשים גם ישנים" (א"א הרכבי): ברכת אברהם, 40-38. ב"י ה, 102-100, 300.