א

מעשה שבימי מלכות פרס עמד מלך אחד חסר דעת ועלה בלבו להכרית את זרע המלוכה. ויתפוש כל זרע בית דוד בכל מלכותו ויהרגם, ויאסור את קרוביהם וחתניהם וכל מיודעיהם בבתי כלאים ויצווה ‏לשפוך מרק פיגוליהם עליהם לטמאם ולטנפם בבישולי נבלתם. ויגזור על עולליהם לרטש ועל הרותיהם לבקוע. ובחמלת אלהינו על זרע בית דוד נותרה כלה אחת מנשי בחוריהם אשר נהרג בימי כלולותיה אחר היות לה הריון.

ויחלום המלך ההוא חלום אחד וירא והנה עומד בגינת ביתן, ובו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וידע כי לא לו הגינה ההיא, וישלך פריים לארץ בחמת קנאתו, וישב אחרי בקעו לחקור עוד, אם נותר שורש לעקרו מלהשאיר שורש מפריח ומעניף. לאחר זמן מצא שורש אחד, ובו כעין ענף צומח מן הארץ, וירם הגרזן אשר בידו לשחת, והנה זקן אחד עומד לעומתו, והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי, ויגער בו גערה גדולה ויזעק זעקה גדולה ומרה ויחטוף הגרזן מידו ויתקעו במצחו, ויישפך דמו על פניו ועל זקנו, ותקרב נפשו למות. ויפול על פניו ארצה ויבך ויתחנן לו ויאמר: "בי, אדוני, תפול-נא תחינתי לפניך לבלתי השחיתני, כי מה עשיתי לך? ומה היה עווני וחטאתי, כי באת אלי?"

ויענהו הזקן ויאמר לו: "מעט זה מתגמולי רעתך, כי באת לגני להשחיתו. אם פרי נחמד ראית, למה לא אכלת ממנו וגם לא נתת אל כליך? ואם עץ מאכל תאבת, למה לא נטעת לך מהם? ולא דיך שעקרת ענפים ועלים ופרחים וצמחים ופירות, אלא שבאת לעולל אחריך ולעקור לבלי השאיר שורש צומח! ואני נאנחתי על גני אשר נטעתי והשקיתי וגידלתי כמה שנים, ולא נשאר לי מכל הגן כי אם שורש זה, ואמרתי, אולי יש תקנה ממנו ותהי זאת נחמתי להשקותו ולגדלו עד עלות ענפיו ולחדש את כל גני מנטיעותיו. ותרם גרזנך גם להשחיתו, לבלתי השאיר לגני שום שורש משריש, ובגובה לבך תאמר, כי צדיק אתה בעיניך. הלא זה עוון פלילי, ומעט זה מתגמול תועבותיך, כי אם להסיחך מארץ החיים ולמחות זכרך מתחת השמים!"

ויוסף המלך ויבך לפניו ויפול על רגליו ארצה ויתחנן לו ויאמר: "בי אדוני, הסכלתי עשה, ועתה אחרי שובי ניחמתי ואחרי הוָדעי ספקתי על ירך. ועתה תיקר נא נפשי בעיניך ואל תמיתני, כי ערבתי עלי באמת, להשקות את הצמח הזה מים לעתים מזומנים ולפקוד אותו לרגעים ולשמרו יומם ולילה, עד עשותו חטרים כארז אדיר, ואטע מנצריו כל ערוגות גנך עד שובו כאשר היה. ואשר עשיתי – כפר לי באשר שגיתי!"

וייקץ המלך משנתו וימצא דמו צף במשכבו. ויצר לו ותתפעם רוחו עד אור הבוקר. וישכם בבוקר ויקרא לכל חכמיו ואשפיו ויספר להם צרתו, ויחרישו, כי לא מצאו מענה להשיב.

ויען אחד ממשרתיו ויאמר: "אדוני המלך, הלא ידעת, כי חכמי היהודים וזרע מלכותם היו [יועצים] למלכים בגלותם וכל צרכי המלכות [מסורים בידיהם]. והמלכים אשר קדמוך היו מזמנים להם די חוקם ומתנותם דבר יום ביומו, למען יפתרו ויגידו להם דברי חידות וכל חכמה ושעיפי לילה וחלומותיהם. ואתה יעצת לאבדם ולהרגם בחימה, נכלאים בבית כלאם מעונים בזיקים בבית משמרותם. ועתה אם יישר בעיניך לחפש מיתר תחכמוניהם הנתונים בכלא זקן אחד מבין לעמוד לפניך לספר לו חלומך ולשמוע מה בפיו, אפשר תמצא בהם מענה."

וייטב הדבר בעיני המלך, ויצו להביא אליו מתחכמוניהם ולשנות לו ‏בגדי כלאו ולעמוד לפניו, כי שאלה נצרכה לו ונעלמה מעיני חכמיו, ובהם כלילי חכמה וכל רז לא אנס להן [‏ארמית: כל סתום לא נכחד מהם].

ויבוא עבד המלך ויאמר אליהם כדברי המלך.

ויען אחד מישישי החכמה, הוא אשר היה מתחתן בו אחד מבחורי המלכות לבית דוד ונהרג בימי חתונתו, ויאמר: "אני אעמוד לפני המלך ואגיד לו את כל לבו."

ויאמרו לו רעיו המוכלאים: "מה לך למהר לדבר הזה, כי לא ידעת את השאלה שתיבחן בה."

ויאמר להם: "חלום חלם המלך, וכמו שראה הוא גם אני ראיתי כן ופתרונו ידעתי."

ויברכוהו רעיו ויאמרו לו: "יי אלהיך יהי בעזרתך וימשוך לך חן וחסד לדבר לפני המלך ולא תבוש."

ויאמר לו עבד המלך: "רחץ וסוך. הנה לך בגדים, קח וחלף ושנה בגדי כלאך, כי מצות המלך היא!"

אז נשבע הזקן, שלא ירחץ ולא ישנה בגדי כלאו, עד עמדו לפני המלך. וילך וידבר לפני המלך, ומראה אבלו נראה עליו, וריח זוהמת המרק הנשפך עולה, וכל עין רואה אותו בוכה.

ויאמר לו המלך: "חלום חלמתי, ופותר אין אותו, התדע לשמוע חלום לפתור אותו?"

ויאמר לו הזקן: "הלא לאלהים פתרונים! ספרו נא לי, אדוני המלך, או אם אתה רוצה, אספרנו לך אני."

ויאמר לו המלך: "אם תדע, ספרהו."

ויספרהו לו, וכל אשר שכח ממנו הזכירהו.

ויתמה המלך ויאמר: "אם יש להימין ולהשמאיל מכל אשר דיברת, אמנם עתה פתרהו, כי מופת הוא לך."

ויחל לפתרהו, ועיניו תזלנה דמעות, ויאמר לו: "אדוני המלך, הגן אשר ראית – משפחת בית דוד היא, והאילנות אשר בו גדולים וקטנים – הם בניו, זקנים ובחורים ועוללים, והפירות אשר הם

נחמדים למראה וטובים למאכל – הם החכמים המשכילים בכל חכמה ומביני מדע, עושי חסד ופועלי צדק, ואשר עמדת בחכמתך על הגן להכרית ממנו כל עץ וענף ועלים יחד – הוא אשר גזרת להרוג אותם והרותיהם לבקוע ועולליהם לרטש במכת חרב והרג ואבדן. ובחפשך כל הגן לראות, אם נותר שורש מצמיח לעקרהו, ותמצא לך שורש אחד מצמיח מעם הארץ – אמת הוא, מקרוב נודע כי נשארה לבית דוד אשה אחת הרה. וזה אשר ראית בחלום שורש ואשר הרימות גרזנך עליו לעקרהו, הוא אשר עלה על דעתך לחפש עליהם לכלות את זרע המלוכה. והזקן, אשר נראה לך גוער עליך וזעק – הוא דוד מלך ישראל עליו השלום, ואשר התחננת לפניו להשקות ערוגותיה, עד יהיה הצמח ארז אדיר – היא אשר תחדש ותכרות ברית מהיום הזה והלאה לשמור ההריון עם

כל קרוביה!"

ויענהו המלך: "אמנם ידעתי, כי אמת פתרת. ועתה חקור וחפש, אם נשארה לבית דוד אשה הרה מזרעו, ואעשה עמה חסד ואשים עיני לטובה על הזרע היוצא ממנה, ואמלא את כל אשר ערבתי לגדלו ולנשאו כל ימי היותי על פני האדמה!"

וישמע הזקן את הדברים האלה, ולא יכול להתאפק, וישא קולו ויבך ויאמר: "אדוני המלך, אני הוא אשר שתיתי כוס התרעלה ומציתי קובעתה. כללתי את בתי עם בחור אחד ממבחר בחוריהם, ובימי שמחתו עמה גזרת להשמיד את כל בית דוד ויאבד בתוכם, ונאסרתי אני עם קרוביהם ויודעיהם, ותישאר בתי אלמנה עגונה זה כמה חדשים, ולא אדע אם היה לה הריון אם לא."

ויאמר המלך: "לך לביתך ואמור לבתך, הנה פיתחתיך היום וכל חבריך המוכלאים עמך, והנה ציויתי לבלתי ענותכם עוד, ועיני אשים עליכם."

ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה לו על כל הדברים האלה, ויתירו כל האסורים.

‏וילך הזקן אל ביתו, ויגידו לו כי נתן יי הריון לבתו, וישמח ויודה ליי, וישמחו כל ישראל עמו, וישב הזקן אל המלך ויגד לו, וישמח גם הוא ויקרא לסריס אחד ויצווה לפנות לשכה בחצר בית המלך ולהכין להרה כלי תשמישה ומצעיה ולהביא הנערה אליו, ויכינו לה הכל כמצות המלך בכבוד גדול עם אביה וקרוביה. ויבהל המלך את משרתיו להמציא לה את מיטתה ואת מגדיה בעתותי הקיץ והחורף לא יעדרו דבר כיד המלך. וימלאו ימיה ללדת, ותלד בן, ותקרא את שמו בוסתנאי על שם הגן בוסתאן, שנראה למלך פרס בחלום. ותהי שמחה לישראל ויתבשרו הקרובים והרחוקים על השאיר אלהים פליטה לדוד, ויזכור רחמיו וחסדיו, לבלתי הכרת זרעו, ויהללו את יי אלהים.

ב

ויגדל הילד בוסתנאי וייגמל וילמד תורה ומשנה, תלמוד והלכה וחכמה ותבונה, ויוגד למלך, ויתאו לראותו, ויצו להביאו אליו, וימשוך לו אלהים חסד מהוד החסד אשר לדוד. ויעמוד לפניו בנוֹי החכמה. ויתמה המלך וכל חכמיו על הנער הלז.

ויעמוד בוסתנאי לפני המלך מאז עד עת ערב, ולא ניענע ראשו ולא הסיע רגל. ויבוא זבוב ויעמוד על רקתו שהיתה כפלח הרימון ויך אותו ויעקצהו, ולא הבריחו. ויטוף דמו לפני המלך.

ויאמר: "מה זה היה לך?"

ויאמר: "את אשר תראה, אדוני המלך."

וירא והנה הזבוב אוכל ברקתו.

ויאמר לו המלך: "למה לא הברחתו מעל פניך?"

וישיבהו הנער: "מוסר זה ירשנו מאבותינו, כי מעת הורדנו מכתר מלכותנו וחויבנו לעמוד בהיכלי מלך לא לדבר ולא לשחוק ולא להרים יד בפניהם.

וייטב הדבר בעיני המלך וידע כי איש שכל הוא. ויצו המלך להרכיבו במרכבת המשנה ולתת לו מתנות כיד המלך, וקראו לפניו: "ככה ייעשה לאיש ראש גלויות ישראל!" כי ידע המלך את שכלו ואת חכמתו. ותרב שמחת ישראל, כי השאיר אלהים פליטה לדוד ונתקיימה ההבטחה: 'ויספה פליטת בית יהודה הנשארה' [ישעיה לז, לא].

ויצווהו המלך למנות תחת ידו שופטים ולהתעסק בכל צרכי המלכות ולנהג את חכמי ראשי ישיבות אחת של ימין ואחת של שמאל, ימין היא סוריא ושמאל נהרדעא ופומבדיתא, להיות שופטים ברשותו בכל גבול ישראל. ויימשך המנהג הזה בכל ישראל זמן הרבה, עד עמוד מלך ישמעאל, ושם שופטים ודיינים שידינו לכל הגויים ואינו צריך לדייני ישראל, אך ראשי גלויות לא פסקו עד עתה.

ולכן יש בכל חותם של ראשי גלויות זבוב חתום בחותמיהם, על שם מעשה שהיה לנשיא בוסתנאי לפני המלך, שירד הזבוב על רקתו, ולא הרים ידו מפני אימת המלך.

ג

ויתר גדולת בוסתנאי, אשר גידלו המלך ואשר נישאו על כל השרים והסגנים, הלא הוא כתוב בספר הזכרונות לבית דוד. אבל ראינו להזכיר מעט מגדולתו לראיה.

‏פעם אחת עבר עליו מלך ישמעאל, והוא עלי בן אַבּוּטאלבּ ועמו שרים הרבה. ויצא בוסתנאי לקראתו בספר התורה וכתבי הקודש ושמות הקודש בידו. והיה עמו קהל מישראל למאד מאד, והקביל פני עלי מלך ישמעאל. וישמח בו שמחה גדולה ויבקש ממנו לברכו ולהתפלל עליו, ויתן לו עלי בגדים נאים מהשלל, וישאל עלי, אם היו לו בנים? והשיב, כי לא היה נשוי עדיין, כי לא מצא בת גילו. ויתמה עליו, שהיה בוסתנאי שלושים וחמש שנים. לפיכן נתן לו בת מלך דארה לאשה. והיתה הנערה בתולה יפת תואר, ולא רצה לקחתה, ונשבע עלי עליו, עד שקיבלה ממנו.

ואמר לו עלי: "נאה היא זאת לאדם כמוך, והלא דוד אביך לקח לו פילגשים יפות תואר בלא כתובה ובלא קידושין!"

ויאמר לו בוסתנאי: "לא התיר השם לישראל יפות תואר אלא בשעת מלחמה. ושלא בשעות מלחמה צריכה כתובה וקידושין וטבילה."

ויאמר לו: "הרשות בידך לעשות כל אלה."

ולקח אותה בוסתנאי לאשה, אחר שהטבילה ועשה כתובה וקידושין, ומצאה חן בעיניו, ונולדו לו ממנה בנים.

ואחר מותו עמדו עליהם בניו מאשה אחרת ואמרו להם: "אין לכם חלק עמנו בנחלת אבינו, כי בני שפחה אתם."

ועלתה ביניהם מריבה, נעשה להם קיבוץ בפניו [כלומר, אספו וקבצו אותם יחד לפני ראש הגולה שידין דינם] ‏ופסקו, שאין להם טרידה [פירוש: גירוש] מנחלת אביהם ולא גרעון ביחוסם, ואפילו אם לא היתה ביד אמם כתובה מצויה. דקיימא לן, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [יבמות קז, א], וכל שכן נשיא וחכם כמו בוסתנאי.

וכל זה כתוב בספרי בית דוד, ויש בהם חידות ברמזים נקודות מכריזים על מעלת מלכותם בכל דור ודור, יי ברחמיו יחזיר העטרה לישנה, לקיים מה שנאמר: 'ואשיבה שופטיך כבראשונה' [ישעיה א, כו]‏, אמן!

(ב, נח-סג). ס' המעשיות, בגדד, ס' קיא, 87-84; חיבור מעשיות; עושה פלא ב, 44-42; סדר הדורות א, 89-87; שארית ישראל ז, 32-29; ילקוט סיפורים ה, 41-38; אוצר מדרשים א, 75-73. ‏ש"א, 42 ‏. ב"י ה, 98-90 (ס' 210), 301-300. צפונות, רכז-רכח.